בשנת 1831, אלכסיס דה טוקוויל סייר בארצות הברית הצעירה והתפעל מהתיאבון האינסופי של האמריקאים למסחר, תעשייה ויצירת עושר. הצרפתי הצעיר הסיק כי המוסדות הדמוקרטיים הם המנוע האמיתי מאחורי הפעילות המסחרית האדירה הזו. כיום, כשהאומה מציינת 250 שנה להכרזת העצמאות שלה, היא עדיין מחזיקה בכלכלה הגדולה והדינמית ביותר בעולם. כפי שחזה טוקוויל, חלק ניכר מההצלחה הזו נזקף לזכות הדמוקרטיה והתשתיות הפוליטיות שהניחו האבות המייסדים.
כלכלנים רבים מסכימים שדמוקרטיה לבדה אינה מספיקה כדי לייצר צמיחה כלכלית, וכי לאיכות המוסדות יש תפקיד מכריע. מוסדות שמפזרים כוח ומגינים על האזרחים מאפשרים שגשוג, בניגוד למדינות שבהן כוח ומשאבים מרוכזים בידי אליטה מצומצמת ויוצרים כלכלה נחשלת. המתיישבים האמריקאים ירשו מסורת של מוסדות חזקים שמנעו החרמת רכוש שרירותית על ידי השלטון, והחוקה האמריקאית שימשה כמעין מנגנון התחייבות שבו הממשלה מבטיחה לדורות הבאים לשמור על הכללים. המנגנון הזה כלל מערכת ענפה של איזונים ובלמים שמנעה ריכוז כוח רב מדי בידי גורם אחד והעניקה ביטחון עצום למשקיעים וליזמים.
עם השנים, ככל שהכלכלה הפכה לחקלאית פחות ולמתועשת ומורכבת יותר, עלה הצורך במוסדות שיפקחו על המערכת ויישארו מבודדים מהשפעות פוליטיות יומיומיות. מתוך התפיסה הזו הוקמו גופים ציבוריים כמו הבנק המרכזי של ארצות הברית ב-1913 ורשות הסחר הפדרלית ב-1914. המטרה הייתה להבטיח החלטות כלכליות מקצועיות ונטולות פניות, תוך הגנה על השוק מפני מונופולים ותחרות בלתי הוגנת. העצמאות של הגופים הללו הייתה קריטית כדי לאפשר למנגנונים הכלכליים לעבוד ביעילות של כמעט 100% לטובת הציבור הרחב, ולא לטובת אינטרסים מפלגתיים צרים.
אף על פי כן, התבוננות מעמיקה בנעשה כיום חושפת סדקים ביסודות הפוליטיים והכלכליים הללו. הנשיא דונלד טראמפ, במהלך כהונתו השנייה, פועל לריכוז סמכויות כלכליות רבות יותר בידיו, תוך ערעור על עצמאותם של אותם גופים היסטוריים. פסיקה עדכנית של בית המשפט העליון סיפקה לו סיוע משמעותי, כאשר אישרה את סמכותו להדיח נציבים מרשות הסחר הפדרלית, אף שחסמה מהלך דומה כלפי הבנק המרכזי בשל מעמדו ההיסטורי הייחודי.
המשמעות של מהלכים אלו היא עמוקה ומשנה את כללי המשחק. אם בעבר נשיאים יכלו למנות את ראשי הוועדות אך לא להכתיב את החלטותיהם המקצועיות שעברו דיונים פנימיים, כעת המצב משתנה לחלוטין. ראש רשות הסחר הפדרלית הופך הלכה למעשה לעובד של הנשיא, הנתון להדחה בכל עת וללא צורך בעילה מיוחדת. שופטים בבית המשפט העליון, כמו גם משפטנים בכירים, מביעים חשש כי הכוח להגדיר חוקי משחק כלכליים ולייצר רגולציה נמצא כעת כמעט בלעדית תחת שליטתה הישירה של הרשות המבצעת. קיים תרחיש שבו עסקים שלא יתיישרו עם המדיניות או הרצונות של הנשיא עלולים למצוא את עצמם תחת סנקציות או שינויים רגולטוריים מידיים.
ההשלכות של ריכוז הסמכויות הזה עשויות להדהד הרבה מעבר לכהונתו של הנשיא הנוכחי. הפתח המנהלי והחוקי שנוצר עכשיו יוכל לשמש בעתיד גם נשיאים מהצד השני של המפה הפוליטית, המעוניינים לקדם סדר יום כלכלי מחמיר מול תאגידים, מבלי שייאלצו להתמודד עם מנגנוני הפיקוח המסורתיים של הדמוקרטיה האמריקאית. על אף כל הלחצים והשינויים הללו, מבט אל ההיסטוריה מלמד שארצות הברית התמודדה עם משברים חוקתיים וכלכליים עמוקים לאורך 250 שנות קיומה, וברוב המוחלט של המקרים מצאה את הדרך לצאת מהם מחוזקת.
