רכישת דירה בישראל הפכה בשנים האחרונות לאתגר כלכלי חסר תקדים, כזה שחורג מכל תכנון פיננסי סביר והופך למשימה מורכבת שמעיקה על משפחות רבות. כדי להבין את עומק המשבר, ניתן לבצע תרגיל מחשבתי תיאורטי: דמיינו משפחה ישראלית ממוצעת שמחליטה להקדיש את כל הכנסותיה לרכישת בית. המשמעות היא שכל שקל שנכנס לחשבון הבנק מופנה לחיסכון, מבלי להוציא אפילו אגורה על מזון, שכירות, חינוך, ביגוד או בילויים. בתרחיש הקיצוני הזה, שאינו אפשרי במציאות היומיומית, תידרש למשפחה תקופה של 157 חודשים – שהם למעלה מ-13 שנים של עבודה רציפה – רק כדי להגיע לסכום הדרוש לרכישת דירה המתאימה להם לפי מספר הנפשות.

הנתונים המדאיגים הללו משקפים שינוי מגמה חריף בעשורים האחרונים. בבדיקה לאחור לשנת 2003, משפחה דומה הייתה צריכה לחסוך את כל הכנסתה במשך 93 חודשים בלבד כדי להגיע ליעד זהה. המשמעות היא שבתוך שני עשורים בלבד, תקופת הזמן הנדרשת לצבירת הון ראשוני לרכישת דירה כמעט הוכפלה. נתונים אלו, שהתפרסמו במחקר מקיף של מכון אלרוב באוניברסיטת תל אביב, מציעים מבט מפוכח וחדשני על המציאות המקומית. בניגוד למדדים קונבנציונליים המחשבים ממוצעים כלליים, מחברי המחקר בחרו בגישה הממוקדת בצרכים האמיתיים של המשפחה. הם בחנו כמה זמן נדרש למשפחה ספציפית, בהתאם לרמת הכנסתה ולהרכב הנפשות שלה, כדי לרכוש נכס שבאמת תואם את הצרכים שלה, מה שהופך את הממצאים למדויקים ורלוונטיים הרבה יותר ליוקר המחיה הנוכחי.

התמונה העולה מהמחקר מדגישה את הפערים הגיאוגרפיים העמוקים שקיימים כיום בין ערי המרכז לבין יתר האזורים. תל אביב מובילה את רשימת חוסר הנגישות, כאשר משפחה עם הכנסות מתחת לממוצע תידרש לחסוך במשך 286 חודשים – כמעט 24 שנים – כדי לרכוש דירה התואמת את צרכיה בעיר. גם ירושלים מציבה רף גבוה במיוחד, עם תקופת חיסכון של 210 חודשים, שהם 17.5 שנים. המגמה הזו אינה מוגבלת רק לערים הגדולות ביותר אלא זולגת לכלל אזור המרכז. ברמת גן, למשל, יידרשו 202 חודשים של חיסכון, בבני ברק 193 חודשים, ובפתח תקווה התקופה מתקצרת ל-163 חודשים. ככל שמתרחקים מלב ליבו של גוש דן המספרים אמנם משתפרים, אך נותרים גבוהים מאוד: בחדרה מדובר ב-157 חודשים ובאשדוד ב-147 חודשים.

מנהל המחקר מדגיש כי המסקנה העגומה ביותר היא שלמעלה ממחצית מהאזרחים המנסים כיום לקנות דירה ראשונה אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש נכס באף אחת מהערים הגדולות במדינה. האפשרויות הריאליות היחידות שנותרו לרוב המשפחות הצעירות בערים המרכזיות מצומצמות כיום לחיפה בצפון ולבאר שבע בדרום. המציאות הזו אינה רק מספרים על דף, אלא תהליך שמעצב מחדש את החברה הישראלית. היא דוחקת אוכלוסיות חזקות וצעירות אל הפריפריה, יוצרת קיטוב גיאוגרפי ומקשה על היכולת של זוגות צעירים לייצר יציבות כלכלית בנקודת ההתחלה של חייהם. הצורך בפתרונות דיור מותאמים ונגישים הופך להיות המבחן המשמעותי ביותר של הכלכלה הישראלית, שכן השחיקה ביכולת לרכוש דירה מאיימת על עתיד הצעירים בישראל.