בעוד שקהילות בארצות הברית נאבקות בעוז נגד התרחבותן של חוות שרתים בשטחן, בהודו המצב שונה לחלוטין. חברות טכנולוגיה אמריקאיות נהנות מאישורים מהירים ללא צורך בשימוע ציבורי, לצד שורה של תמריצים ממשלתיים נדיבים כמו קרקעות מוזלות. מציאות זו הופכת את הודו לאחד המוקדים הצומחים ביותר בעולם בתחום חוות השרתים, כאשר הקיבולת המקומית צפויה לגדול פי עשרה בעשור הקרוב. ההערכות של חברות מחקר מצביעות על כך שהודו תהווה כ-3% מהקיבולת העולמית בתוך חמש שנים או יותר, זינוק משמעותי לעומת 1.3% כיום. למרות שהמספרים נשמעים קטנים, מדובר באחוזים מתוך שוק עולמי עצום של מידע נתונים.
ההשקעות של ענקיות הטכנולוגיה מדברות בעד עצמן. מיקרוסופט משקיעה 17.5 מיליארד דולר בהודו, ההתחייבות הגדולה ביותר שלה אי פעם באסיה. חברת האם של גוגל, אלפאבית, משקיעה 15 מיליארד דולר בהקמת שלושה קמפוסים של חוות שרתים בעיר החוף ויזאג שבמדינת אנדרה פרדש. גם מטא, אמזון ו-OpenAI מרחיבות את פעילותן התשתיתית במדינה. הסיבה לכך ברורה, חברות אלו זקוקות לפריסה גלובלית רחבה ולקרבה פיזית למשתמשי הקצה כדי להפחית זמני השהיה של העברת נתונים. אזרחי הודו הם כיום המשתמשים השניים בכמותם בעולם בכלי בינה מלאכותית כמו ChatGPT ו-ClaudeAI. בנוסף, בחודש פברואר האחרון הכריזה ממשלת הודו על פטור מלא ממס עד שנת 2047 על שירותים מעבר לים עבור חברות זרות המפעילות חוות שרתים בשטחה.
עבור גורמי הממשל בהודו וקונגלומרטים מקומיים ענקיים המסייעים בניווט מול הבירוקרטיה, חוות השרתים מסמלות קידמה טכנולוגית וכלכלית. אולם, עבור התושבים המקומיים, משמעות הדבר היא תחרות קשה על משאבי טבע דלים ממילא, במיוחד בצל משבר האקלים. בעיר ויזאג, עוד לפני תחילת העבודות על חוות השרתים, אספקת המים בברזים עמדה על שלוש שעות ביום בלבד, בעוד ששכונות עוני קיבלו מים לפחות משעה ביום. תושבים רבים חוששים שהפרויקט יחמיר את מצוקת המים באופן דרמטי. למרות פניות רבות לנבחרי ציבור, התושבים אינם זוכים למענה, ובהיעדר הליך של שימוע ציבורי, אין להם פלטפורמה רשמית להשמיע את דאגותיהם או להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.
המצב המשפטי בהודו מאפשר את עקיפת הציבור דיי בקלות. על פי מדיניות הסביבה ההודית משנת 2006, חוות שרתים מסווגות כפרויקטים סטנדרטיים של בנייה. סיווג זה פוטר אותן מחובת שימוע ציבורי ומאפשר להן לעבור הערכה סביבתית ברמת המדינה המקומית, שהיא קפדנית הרבה פחות מזו הנדרשת ברמה הלאומית. מומחי משפט מציינים כי החוק פשוט לא הדביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית, וכי יידרש פיתוח של קטגוריות משפטיות חדשות שיתאימו למציאות הנוכחית של מרכזי נתונים עצומים. לעומת ארצות הברית, שם עשרות פרויקטים נבלמים או מתעכבים בשל התנגדות מקומית ענפה של מאות קבוצות פעילים, בהודו ההתנגדויות הן מעטות ומוגבלות למאבקים משפטיים נקודתיים.
עם זאת, פה ושם נרשמות התארגנויות אזרחיות שמנסות לעמוד מול המגמה. קבוצת כפריים סמוך להיידראבאד נאבקת משפטית בטענה שחוות שרתים של מיקרוסופט פלשה לכביש ציבורי וזיהמה את מי התהום שלהם. במקרה אחר, פעיל חברתי מויזאג בוחן בבית הדין לסביבה את האישורים שניתנו לגוגל. החברה קיבלה אישורים סביבתיים בתוך עשרה ימים בלבד עבור שטח עצום של מאות דונמים, שחלקו נמצא במרחק של פחות ממייל משמורת טבע המהווה בית לנמרים הודים בסכנת הכחדה. בנוסף לאישורים המהירים שניתנו תחת ההגדרה של פרויקט ממשלתי בעל עדיפות, גוגל זכתה להנחה של 25% על ערך הקרקע, 25% הנחה על חשבון המים לעשר שנים, וחשמל מוזל לתקופה של 15 שנים, מבלי שהצהירה מראש על כמויות המים הנדרשות לקירור השרתים שלה.
נקודת השיווק המרכזית של הפוליטיקאים המקומיים כלפי האזרחים היא ההבטחה לתעסוקה, במדינה שבה מסיימים את לימודיהם כמיליון וחצי מהנדסים מדי שנה ורבים מהם מתקשים למצוא עבודה. אולם, המציאות בשטח מעט שונה ומחקרים מראים כי חוות שרתים מודרניות כמעט ומתפעלות את עצמן בצורה אוטומטית. חווה גדולה מאוד עשויה לדרוש פחות ממאה עובדים לתפעולה השוטף, כך שההשפעה הישירה על שוק התעסוקה המקומי היא שולית. למרות זאת, חלק מהמקומיים שומרים על אופטימיות זהירה ומקווים שגם אם לא יזכו לתעסוקה ישירה בחברות עצמן, הנוכחות של מתקני הענק תיצור מערכת אקולוגית שתייצר מקורות פרנסה עקיפים, כמו חנויות ועסקים קטנים שישרתו את העובדים שיגיעו למקום. עבור התושבים שמתמודדים מול כוחן העצום של ענקיות הטכנולוגיה, גם תקווה קטנה כזו היא משהו שניתן להיאחז בו.
