מנוע ההתרחבות הדמוגרפי של מדינת ישראל נשען מאז ומתמיד על גלי עלייה, אך מתחת לרדאר הציבורי והממסדי פועל מנגנון חסימה בירוקרטי המונע את כניסתם של רבבות מועמדים פוטנציאליים. המקור לאנומליה הזו אינו נעוץ בהחלטות ממשלה עדכניות, אלא בתקנה קהילתית מקומית שהותקנה בבואנוס איירס בשנת 1927. אותה פסיקה היסטורית של הקהילה היהודית-סורית בארגנטינה, אשר אסרה באופן גורף על קבלת גרים, אומצה בהדרגה על ידי קהילות אשכנזיות וספרדיות ברחבי אמריקה הלטינית. כיום, כמעט מאה שנים לאחר מכן, התקנה הזו מייצרת פקק תנועה רגולטורי אדיר עבור צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל, המבקשים לשוב ליהדות ולעלות ארצה. מדובר באוכלוסייה גדולה ששמרה על סממני יהדות בסתר במשך דורות, וכעת נתקלת בחומה בצורה של ממסד דתי שאינו מסוגל להכיל את המורכבות ההיסטורית שלהם.
כדי להבין את שורשי הקיפאון, יש לצלול אל מנגנוני ניהול הסיכונים של הקהילות היהודיות בעת החדשה. יפה בתיה דה-קוסטה, מייסדת ומנכ"לית ארגון עזרא לאנוסים, מסבירה כי ההחלטה למנוע גיור נבעה מתוך צורך קיומי להגן על הקהילות מפני סכנות התבוללות ורדיפה. לאחר גזירות הגירוש והמרת הדת הכפויה בפורטוגל בשנת 1497, מוסד האינקוויזיציה המשיך לרדוף אחר יהודים בסתר גם בעולם החדש. למעשה, העלאה על המוקד האחרונה של האינקוויזיציה התרחשה במקסיקו סיטי בשנת 1830. בסביבה רווית איומים זו, שבה הכנסייה הקתולית שלטה ללא עוררין, רבני אמריקה הלטינית של תחילת המאה העשרים העדיפו לאטום את שורות הקהילה לחלוטין. הם חששו שקבלת מועמדים קתוליים ליהדות תעורר את זעם השלטונות ותסכן את חייהם של חברי הקהילה. החישוב הסטטיסטי היה פשוט: הישרדות הכלל גוברת על זכותו של הפרט להצטרף לקהילה.
התוצאה של אותה מדיניות התגוננות היא פרדוקס משפטי ובירוקרטי שמשתק כיום את מדיניות ההגירה הישראלית כלפי קבוצה זו. חוק השבות דורש ממועמדים לעלייה להציג אישור גיור מקהילות יהודיות מוכרות ופעילות. אולם, אותן קהילות ממוסדות באמריקה הלטינית מסרבות לקלוט את צאצאי האנוסים בשל התקנה משנת 1927. בתגובה, הקימו המועמדים קהילות עצמאיות משלהם, אך אלו אינן זוכות להכרת משרד הפנים הישראלי. מעגל הקסמים הזה מותיר צעירים רבים, המגדירים עצמם כציונים דתיים ושואפים להשתלב במערך השירות הצבאי והלאומי בישראל, מחוץ לגבולות המדינה. הנתק בין המציאות ההיסטורית של צאצאי האנוסים לבין הדרישות הנוקשות של פקידות ההגירה ממחיש את הפער בין חזון קיבוץ הגלויות לבין היישום בפועל. המנגנון הממשלתי מתקשה לתרגם את המורכבות התיאולוגית וההיסטורית לשפת הנהלים. כתוצאה מכך, מערכות המדינה מפספסות הזדמנות לקלוט הון אנושי איכותי, הכולל צעירים משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, אשר עשויים לתרום רבות לפריון העבודה בישראל ולחיזוק הכלכלה המקומית.
התפנית האפשרית בעלילה מגיעה דווקא מכיוונו של גוף מחקר הלכתי בלתי רשמי, המכונה הסנהדרין החדשה. מדובר בפורום המונה 71 חברים ושואף לשחזר את מוסד ההנהגה ההיסטורי, הגם שאין לו כל מעמד סטטוטורי במדינת ישראל. בשישה ביולי פרסם הארגון פסיקה מקיפה הקוראת לרבנות הראשית ולמשרד הפנים לשנות דיסקט ולקבל את הקהילות הללו כגוש אחד. המסמך, הכולל נספח בן למעלה מ-2,500 מילים באנגלית, נשען על מקורות הלכתיים נרחבים ומזכיר כי הציווי להגן על הגר מופיע לא פחות מ-36 פעמים בתורה. הדרישה המרכזית היא להחיל על צאצאי האנוסים מאמריקה הלטינית את אותו מודל תקדימי שאפשר את העלאתם של בני המנשה מהודו וקהילות יוצאי אתיופיה. המהלך הזה מבקש לעקוף את המכשול הקהילתי המקומי ולייצר מסלול ישיר מול הרשויות בירושלים.
המספרים שמאחורי היוזמה חושפים פוטנציאל שינוי דרמטי במפת ההגירה. ההערכות המקצועיות מצביעות על כ-10,000 עד 15,000 גרים אורתודוקסים ברחבי אמריקה הלטינית המוכנים לארוז מזוודות באופן מיידי. אם מחשבים את מעגלי המשפחה המורחבת שיוכלו להצטרף בהמשך, המספר עשוי לזנק פי עשרה ולחצות את רף המאה אלף עולים פוטנציאליים. הזרמת עשרות אלפי אזרחים חדשים למשק הישראלי אינה רק עניין של צדק היסטורי, אלא מהלך בעל השלכות מקרו-כלכליות נרחבות. כוח עבודה חדש זה עשוי למלא שורות בענפים הסובלים ממחסור בידיים עובדות ולייצר ביקושים חדשים בשוק הדיור והצריכה המקומית. כיום, המסלול היחיד הפתוח בפני בודדים מתוך הקבוצה הזו דורש גיוס משאבים אדיר מצד עמותות מגזר שלישי, המטיסות מועמדים לישראל לטובת לימודים בישיבות וגיור מחודש דרך הרבנות הראשית. התהליך הזה יקר, סיזיפי ובלתי ישים עבור הרוב המוחלט של המועמדים, מה שמותיר רבים מהם מתוסכלים ונטולי תקווה.
הפסיקה החדשה מציעה גם פתרונות אופרטיביים, כמו שיגור בתי דין לגיור מישראל למדינות המקור, במטרה לבחון ולתקף את ההליכים המבוצעים שם בהתאם להלכה. אף על פי שלהחלטת הסנהדרין החדשה אין שיניים משפטיות, גורמים המעורבים בנושא מאמינים כי משקלה המוסרי עשוי לאלץ את מקבלי ההחלטות לבחון מחדש את המדיניות הקיימת. פתיחת השערים בפני אוכלוסייה זו דורשת התגברות על חסמים היסטוריים בני כמאה שנה והתאמת הרגולציה למציאות המשתנה. בסופו של יום מדובר בהחלטה שמשלבת בתוכה משמעויות דמוגרפיות עמוקות ואחריות כלפי קבוצה ששרדה מאות שנות רדיפה. הכרה רשמית בקהילות אלו עשויה להוות תיקון עוול רב דורות ולהזרים כוח עבודה חדש ורענן לחברה ולכלכלה הישראלית.
