חובבי הבינה המלאכותית קיוו במשך זמן רב שהטכנולוגיה החדשנית תעצים את האנושות, תשדרג את התפוקה שלנו, ובעיקר תהפוך את המשימות השוחקות והמשעממות ביותר לקלות ופשוטות. ההבטחה הגדולה הייתה שרובוטים ואלגוריתמים מתקדמים יחליפו אותנו בביצוע העבודה השחורה, בעוד שאנחנו נוכל ליהנות משפע כלכלי חסר תקדים ומשבוע עבודה קצר משמעותית. עם זאת, המציאות בשטח מציירת תמונה שונה לחלוטין. במקום אוטופיה נטולת מאמץ שבה עובדי תאגידים נדרשים להגיע למשרד רק למספר שעות מצומצם בשבוע, כוח העבודה האנושי מתמודד כיום עם גלי פיטורים נרחבים, אוטומציה של החלקים היותר יצירתיים ומהנים בעבודה, ותחושה כללית של חרדה קיומית סביב העתיד התעסוקתי.

כדי להבין את ממדי התופעה, חשוב להסתכל על הנתונים המעודכנים משנת 2026. מגזר הטכנולוגיה חווה טלטלה משמעותית, כאשר למעלה מ-170,000 עובדים איבדו את מקום עבודתם רק מתחילת השנה. חברות ענק כמו מיקרוסופט, אורקל, סיסקו ואינטואיט קיצצו אלפי משרות, ורובן ציינו במפורש שהסיבה לכך היא הצורך בארגון מחדש והפניית תקציבי עתק לטובת השקעות בתשתיות בינה מלאכותית. במקביל, ככל שהכלים החכמים מייעלים תהליכים כמו שירות לקוחות, כתיבת קוד וניתוח נתונים, אנו רואים צמצום של כ-14% עד 20% במצבת העובדים במספר חברות מובילות שבוחרות להתבסס על צוותים קטנים המופעלים על ידי סוכני בינה מלאכותית. המעבר הזה למודל של יחידות עבודה מצומצמות יוצר עומס קוגניטיבי אדיר על העובדים שנותרו במערכת, אשר נדרשים כעת לפקח על תפוקה גדולה פי כמה מזו שהיו רגילים אליה בעבר. נתונים אלו מוכיחים כי הטכנולוגיה אמנם מתקדמת בצעדי ענק, אך היא לא בהכרח מתרגמת את ההתייעלות הזו לנוחות ורווחה עבור העובד הממוצע.

על רקע התהפוכות הללו, סם אלטמן, העומד בראש אחת מחברות הבינה המלאכותית הגדולות והמשפיעות בעולם, התייחס לאחרונה לסוגיה וחשף את חזונו. בראיון שהעניק בסוף חודש יולי לפודקאסט העסקי של טיי מורס, הודה אלטמן כי הוא אינו צופה שהלמידה החישובית תוביל אי פעם לאותה אוטופיה נטולת עמל שהובטחה לנו. לדבריו, במשך תקופה ארוכה טכנולוגיות חדשות הבטיחו לאנשים שהם יעבדו פחות וייהנו משפע של זמן פנוי, אך משום מה, ההבטחה של שבוע עבודה בן ארבע שעות מעולם לא התממשה בקנה מידה רחב בחברה, והוא אינו מצפה שבינה מלאכותית תשנה את המגמה הזו. ההצהרה הזו עשויה לנפץ את התקוות שאלטמן ועמיתיו, מנכ"לי חברות הטכנולוגיה הגדולות, נטעו בנו לגבי עתיד שבו העבודה היא רשות בלבד והמחסור אינו קיים.

מעניין לציין כי דבריו של אלטמן עומדים בסתירה מסוימת למסמכי המדיניות הרשמיים של החברה שהוא עצמו מנהל. מוקדם יותר השנה, החברה פרסמה נייר עמדה שהציע לתמרץ מעסיקים וארגוני עובדים לבחון מודל של שבוע עבודה בן 32 שעות בארבעה ימים, ללא פגיעה בשכר, כדרך לחלק את רווחי ההתייעלות של הבינה המלאכותית. יתרה מכך, בכירים אחרים בתעשייה מחזיקים בדעות שונות לחלוטין. ג'יימי דימון, מנכ"ל ג'יי פי מורגן, העריך כי הטכנולוגיה תוביל לשבוע עבודה של 3.5 ימים, בעוד שאריק יואן, מנכ"ל זום, חזה שבוע עבודה של שלושה ימים בלבד. הפער הזה בין התחזיות השונות בצמרת העסקית מעיד על חוסר הסכמה עמוק לגבי האופן שבו שוק העבודה יעוצב מחדש בעשור הקרוב.

ההסבר של אלטמן לכך שאנחנו נמשיך לעבוד קשה קשור פחות ליכולות הטכנולוגיות ויותר לפסיכולוגיה האנושית, למבנה החברתי ולרצון שלנו במשמעות. בתגובה לאבחנה של מנחה הפודקאסט כי אנשים נראים עסוקים יותר ככל שהטכנולוגיה מתקדמת ונועדה לחזק את הפרודוקטיביות שלנו, הדגיש אלטמן את הרצון הטבוע בנו להתחרות ולהתעלות אחד על השני. הוא הסביר שהאובססיה הנצחית שלנו לגבי הביצועים שלנו ומה שיש לנו ביחס לאחרים, גורמת לכך שהציפיות שלנו תמיד עולות ואנחנו תמיד רוצים יותר. המרוץ הזה לסטטוס ולשיפור מתמיד אומר שגם כאשר המצאות כמו בינה מלאכותית מאפשרות לנו לבצע משימות ביעילות רבה יותר ובאיכות גבוהה יותר, אנחנו פשוט נמלא את הזמן שהתפנה במשימות חדשות, מורכבות ושאפתניות אף יותר. התפיסה היא שרווחי הפריון אינם הופכים לזמן פנוי נטו, אלא למנוע לתחרויות סטטוס חדשות ולרצון לפרוץ גבולות שעוד לא חצינו.

הצורך האנושי בהישגיות ובסטטוס חברתי לא ייעלם רק בגלל שלמחשב יש יכולת עיבוד מהירה יותר. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל מהפכה תעשייתית או טכנולוגית, החל מהמצאת מנוע הקיטור ועד למהפכת האינטרנט, תמיד לוותה בהבטחות פוטוריסטיות על שעות פנאי אינסופיות. אולם בפועל, החברה האנושית תמיד מצאה דרכים חדשות להעסיק את עצמה, לייצר תעשיות שלא היו קיימות קודם לכן, ולהעלות את רף הציפיות. אלטמן מבין שהמנגנון הפסיכולוגי הזה חזק יותר מכל שורת קוד. אנחנו יצורים חברתיים שמעריכים את עצמם לא פעם דרך הפריזמה של תרומה לחברה, השתכרות, והכרה מקצועית. לכן, הפחתת שעות העבודה לא נתפסת כפרס, אלא במקרים רבים כאיום על הזהות האישית והמקצועית שלנו.

לטענתו של אלטמן, הקיבעון האנושי הזה הוא בדיוק מה שמניע את הכלכלה העולמית ואת הרצון הבסיסי שלנו להיות שימושיים ובעלי ערך עבור אנשים אחרים. הוא צופה שהצורך הזה יתמיד ואף יתעצם למרות ההתפתחויות העתידיות בתחום הרובוטיקה והאלגוריתמיקה, וידרבן אותנו להמשיך להתמקד בעבודה, תהיה אשר תהיה הצורה החדשה שהיא תלבש, ולהשקיע בכך עשרות שעות מדי שבוע ללא קשר לרמת האוטומציה בסביבתנו. הוא ציין במפורש שבעולם של פוסט-אינטליגנציית על, שבו המכונות חכמות מאיתנו בכל מדד אפשרי, כולנו נהיה משום מה הרבה יותר עסוקים ממה שחשבנו שאנחנו אמורים להיות. לדבריו, אנחנו בהחלט נמשיך להתלונן על העומס, על השחיקה ועל השעות הארוכות שאנו מקדישים לפרויקטים השונים, אבל בסתר לבנו אנחנו נהיה שמחים על כך שיש לנו תכלית, מטרה וסיבה לקום בבוקר. התפיסה המורכבת הזו מעוררת שאלה נוקבת בקרב מומחים ואנשי אקדמיה לגבי הרצון האנושי לעבוד, והאם האמירה הזו מהווה סוג של עלבון לאינטליגנציה שלנו ולשאיפה שלנו למנוחה, או שמא מדובר במחמאה כנה לטבע הפעלתני, הסקרן והיצירתי של המין האנושי שלא מסוגל לשבת בחיבוק ידיים.

ראוי לציין כי אלטמן הקדים לדברים אלו הבעת הערכה עמוקה ואמיתית לאותם היבטים פסיכולוגיים של הטבע האנושי עליהם דיבר. הוא טרח לציין שהוא באמת מעריץ את העובדה שאנחנו כאנושות ממשיכים באופן עקבי לחשוב על דברים חדשים לעשות, לחפש דרכים ליצור אחד עבור השני, ולרצות להשיג תמיד יותר עבור עצמנו ועבור הקהילות שלנו. הוא גם הביע את אמונתו הנחרצת שבינה מלאכותית, על אף החששות הכבדים, אכן תביא ליותר עליות בפריון הכלכלי ולצמיחה שייטיבו עם חלקים רחבים הרבה יותר באוכלוסייה הגלובלית, גם אם בסופו של דבר כולנו נמצא את עצמנו עובדים כמעט את אותה כמות שעות שהתרגלנו אליה. הוא הרגיע את המאזינים כשאמר שהוא מאמין בלב שלם שיהיו המון עבודות נהדרות, מעניינות ומאתגרות בעתיד, ושאנחנו נזכה לסיפוק אינטלקטואלי רב מתחומי עיסוק שעוד לא המצאנו, אם כי הוא הוסיף מיד אזהרה ברורה שרוב העבודות המסורתיות יצטרכו להסתגל ולעבור התאמות משמעותיות הרבה יותר ממה שזה מרגיש שהן צריכות לעבור כרגע.

כאשר מנחה הפודקאסט הציג בפניו את הבעיה הפוטנציאלית המטרידה שבה פחות ופחות מהתשומה הישירה שלנו כבני אדם תהיה מתואמת עם יצירת ערך כלכלי אמיתי בעולם שבו מכונות עושות הכל מהר וטוב יותר, טען אלטמן שזה פשוט לא ירגיש כך ביומיום שלנו. כדי להמחיש את הנקודה המופשטת הזו, הוא השתמש בפעולה היומיומית של בישול ארוחות אחד עבור השני כדוגמה לדברים האנושיים והאישיים שהוא מאמין שיישארו בעלי ערך עצום עבורנו זמן רב לאחר שרובוטים מתוחכמים יוכלו לעשות עבודה מצוינת ומדויקת פי כמה בהכנת מזון. הערך הפנימי שאנחנו מפיקים מעצם העשייה, מההשקעה הרגשית באחרים, מהיצירה הפיזית וממערכות היחסים שנבנות סביב פעולות אלו, צפוי להישאר איתן ומשמעותי. השאלה המרכזית שנותרה פתוחה, ושתעסיק את החוקרים והכלכלנים בשנים הקרובות, היא האם מישהו אחר אכן ימצא ערך, כלכלי, תרבותי או אחר, באותן ארוחות שאנחנו מבשלים, באמנות שאנחנו יוצרים או באותם שירותים בינאישיים שאנחנו מעניקים, כאשר הטכנולוגיה שמקיפה אותנו מסוגלת לבצע את אותו הדבר בדיוק בצורה מהירה יותר, זולה יותר וללא טעויות אנוש. האופן שבו קנה המידה של משמעות, הערכה עצמית ויצירת ערך ישתנה בכל מה שאנחנו עושים, הוא זה שעתיד בסופו של דבר לעצב את פני החברה האנושית ואת תחושת השייכות והזהות שלנו בעולם מודרני שבו אינטליגנציה מלאכותית מנהלת את רוב המערכות המורכבות סביבנו.