הזעזועים הגיאופוליטיים שפקדו את האזור בעקבות המלחמה עם איראן יצרו מציאות מורכבת עבור הסוחרים והמשקיעים הישראלים, מציאות שבה ההבטחה הגדולה של "מזרח תיכון חדש" עומדת למבחן תחת אש. עבור מי שבוחן את השווקים, ברור כי לא מדובר רק באירוע ביטחוני, אלא בנקודת מפנה שמשנה את מפת הסיכונים וההזדמנויות. לפני פרוץ העימות הישיר, ישראל והאמירויות הגיעו לשיא של שיתוף פעולה כלכלי, כאשר היקף הסחר הבילטרלי חצה את רף 3 מיליארד הדולרים בשנה, והסכם הסחר החופשי שנחתם ביניהן נחשב למקיף והמתקדם ביותר שידעה ישראל עם מדינה ערבית. גם מול ערב הסעודית התחושה הייתה של "רגע לפני". ערב המלחמה, המגעים לנורמליזציה היו בשלים מאי פעם, כשעל הפרק עמדו פרויקטים גרנדיוזיים כמו מסדרון התובלה היבשתי מהודו לאירופה דרך נמלי האזור. הכלכלה הישראלית כבר החלה לתמחר את פתיחת השוק הסעודי, עם פוטנציאל אדיר בתחומי האנרגיה, המים והסייבר, אך המלחמה טרפה את הקלפים והכניסה את התהליכים הללו להקפאה עמוקה, לפחות ברובד הגלוי שלהם.
התוצאות הנוכחיות של המערכה מול איראן מקטינות באופן ניכר את הסיכויים להמשך הנורמליזציה המואצת עם המדינות המוסלמיות המתונות בטווח הקצר. למרות שישראל הפגינה עוצמה צבאית ונחישות מול התוקפנות האיראנית, במבחן התוצאה הפוליטי נראה כי מרבית מדינות המפרץ בוחרות באסטרטגיה של גידור סיכונים. הן אינן פועלות מתוך אהבה גדולה לציר האיראני-טורקי, אלא מתוך אילוץ קיומי. המדינות הללו חזו בעוצמת הטילים והכטב"מים האיראניים והגיעו למסקנה שכל עוד ארצות הברית אינה "מסיימת את העבודה" ומשנה את המשטר בטהרן, הן נותרות פגיעות מדי. התנהלותן במהלך המלחמה, שכללה ישיבה על הגדר והימנעות מהצטרפות אקטיבית לתקיפות, שיקפה את החשש העמוק מנקמה איראנית. עבור הסוחר הישראלי, המשמעות היא שוק ערבי שפועל כרגע מתוך מגננה, דבר שעלול להוביל להאטה במיזמים משותפים ובפתיחת שווקים חדשים, כאשר מדינות כמו סעודיה מעדיפות כרגע לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם טהרן ואנקרה כדי להבטיח את שקטן התעשייתי.
בתוך התמונה המאתגרת הזו, איחוד האמירויות נותרת החריגה הבולטת והמעניינת ביותר עבור הקהילה העסקית. למרות המכה שספג תהליך הנורמליזציה הרחב, הברית הביטחונית וזהות האינטרסים בין ירושלים לאבו דאבי רק התהדקו במהלך ימי הקרב. המנהיגות באמירויות, למרות הפגיעות הגיאוגרפית שלה, בחרה להמשיך ולהשקיע בקשר עם ישראל, מתוך הבנה שהיא השותפה האסטרטגית האמינה ביותר במאבק מול הציר הרדיקלי. מאחורי הקלעים אנו עדים להתחזקות של קשרים חשאיים, וייתכן כי דווקא כעת, מתחת לרדאר הציבורי, ייווצרו הזדמנויות עסקיות חדשות בתחומי הביטחון והטכנולוגיה האסטרטגית. עם זאת, כלפי חוץ, ההצהרות של בכירים באמירויות מלמדות על בחינה רציונלית ומדוקדקת של סדרי העדיפויות הלאומיים. הם מנתחים מחדש את שותפויותיהם הבינלאומיות, מה שמחייב חברות ישראליות הפועלות במפרץ להפגין רגישות גבוהה יותר ולפעול בפרופיל נמוך יותר מבעבר.
השפעות המלחמה חורגות מגבולות המפרץ ומקרינות גם על צפון אפריקה, אזור שסימן הבטחה גדולה עבור היצואן הישראלי. מדינות כמו לוב, סודן וסומליה נוטות כעת בבירור לכיוון הציר הטורקי ותנועת האחים המוסלמים, מה שמרחיק אותן מהמסלול של התקרבות לירושלים. מגמה זו יוצרת חסמי כניסה חדשים ומעלה את פרמיית הסיכון עבור מי שביקש להתרחב לשווקים אלו. הסוחרים צריכים לקחת בחשבון שהמרחב הערבי אינו מקשה אחת, והפער בין הדרג המדיני באמירויות לבין שאר מדינות האזור הולך וגדל. בעוד שעם איחוד האמירויות הקשר נותר יציב ואף מעמיק במישור הביטחוני-כלכלי, הרי שבשאר הגזרות אנו נמצאים בתקופה של נסיגה זמנית, שבה האינטרס העסקי מוכפף לשיקולי שרידות מדינית מול האיום האיראני.
במבט קדימה אל עבר הסכמי סחר אפשריים עם סעודיה, נראה שהדרך הפכה פתלתלה יותר, אך האינטרס הכלכלי הבסיסי לא נעלם. סעודיה עדיין זקוקה לטכנולוגיה הישראלית כדי לממש את חזון 2030 שלה, אך התנאים הפוליטיים הבשילו לכדי "המתנה אקטיבית". הסעודים ימשיכו לבחון את מידת המחויבות האמריקאית ואת היכולת הישראלית להכיל את האיום האיראני לאורך זמן לפני שיעשו צעד פומבי נוסף. עבור הסקטור העסקי, התקופה הקרובה תאופיין במעבר מעסקאות ראווה וטקסי חתימה חגיגיים לעבודה סיזיפית בערוצים שקטים. השוק הישראלי יוצא מהמערכה הזו כשהוא נתפס כחזק צבאית, אך מבודד יותר מדינית באזור המפרץ, למעט הציר האיתן עם אבו דאבי. הבנת הדינמיקה הזו היא המפתח לניהול סיכונים נכון עבור כל מי שמבקש להמשיך ולפעול בזירה המזרח תיכונית המשתנה. היכולת לזהות היכן הקשרים מתהדקים באמת, למרות הרעש הדיפלומטי, תבדיל בין מי שיצליח לשמר את נכסיו לבין מי שייאלץ לסגת מהשוק בעקבות שינויי המגמה.
