בנק ישראל סיים את שנת 2025 בתחושת הישג בולטת, כאשר ניהול יתרות מטבע החוץ הניב תשואה שנתית מרשימה של 7.9% במונחי הסמן המטבעי. המספרים הללו לא היו רק שורה בדו"ח חשבונאי; הם שיקפו את היכולת של הבנק המרכזי לרכוב על גלי הגאות של השווקים הפיננסיים הגלובליים, ובמיוחד על מהפכת הבינה המלאכותית שתדלקה את מדדי המניות המובילים בארצות הברית. באותה עת, יתרות המט"ח של המדינה תפחו לשיא של 229.5 מיליארדי דולרים, גידול שנבע משילוב של רווחי הון, הכנסות מריבית והיחלשות הדולר מול מטבעות מרכזיים אחרים. הביטחון שנצבר מהביצועים הללו הוביל את הוועדה המוניטרית לאמץ גישה נועזת בהרבה לקראת שנת 2026, כזו שביקשה למקסם את פוטנציאל התשואה על חשבון השמרנות המסורתית.
התכנון המקורי של בנק ישראל לשנת 2026 נשען על הנחה של יציבות צמיחה עולמית מתמשכת, מה שאפשר את אישורם של קווים מנחים חדשים וליברליים יותר למדיניות ההשקעה. הבנק החליט להעלות את תקרת ההשקעה במניות מ-27% ל-35% מסך היתרות, צעד שסימן שינוי תפיסתי עמוק ביחס לרכיבי סיכון. במקביל, הורחב תקציב הסיכון הכולל של התיק ל-10%, והוחלט להעניק גמישות רבה יותר בהשקעה באגרות חוב תאגידיות. המטרה הייתה ברורה: להשיג תשואה שקלית גבוהה מספיק כדי לכסות את עלות החזקת היתרות, שעמדה בממוצע על כ-3.1% בשנים האחרונות, ולהפוך את רזרבות החירום למנוע פיננסי אקטיבי.
בחודשים הראשונים של שנת 2026 נדמה היה שההימור משתלם, כאשר יתרות המט"ח המשיכו לצמוח והגיעו לשיא היסטורי של 234.5 מיליארדי דולרים בסוף פברואר. אלא שאז, המציאות הגיאופוליטית טרפה את הקלפים בצורה חדה. במרץ 2026, בדיוק כשהבנק החל ליישם את הגדלת החשיפה לנכסי סיכון, פרץ העימות הישיר מול איראן, המכונה מבצע "שאגת אריה". האירוע הזה לא רק זעזע את תחושת הביטחון האזורית, אלא גרם לשיבוש מיידי ודרמטי בכל התחזיות הכלכליות שהונחו על שולחנה של הוועדה המוניטרית רק שבועות ספורים קודם לכן.
השינוי בתמונה המקרו-כלכלית היה מהיר ומכאיב. תחזית הצמיחה האופטימית לשנת 2026, שעמדה במקור על 5.2%, נחתכה בחדות ל-3.8% בלבד. הגירעון הממשלתי, שתכנן להיות תחת שליטה, זינק להערכה של 5.3% מהתוצר, בעיקר בשל עלויות הלחימה הישירות והעקיפות שדרשו תוספת תקציבית של כ-32 מיליארד שקלים. לפתע, הדיונים המלומדים על הגדלת רכיב המניות בתיק ההשקעות פינו את מקומם להתמודדות עם מציאות של נפט שחצה את רף ה-120 דולר לחבית בשל חסימת מצרי הורמוז, ועם לחצים אינפלציוניים שהרימו ראש מחדש.
בנק ישראל מצא את עצמו במצב מורכב: מחד, הוא נכנס למלחמה עם "כרית ביטחון" חסרת תקדים בגודלה, אך מאידך, הוא החל ליישם אסטרטגיה שהפכה את הכרית הזו לפחות נזילה ויותר חשופה לתנודתיות השווקים בדיוק ברגע הלא נכון. התגובה המוניטרית לא איחרה לבוא, והבנק בחר לעצור את כל התוכניות להורדת ריבית, תוך שהוא מקבע אותה ברמה של 4% כדי לשמור על יציבות השקל ועל אמון המשקיעים. המעבר המהיר מניהול "תיק השקעות" לניהול "כלכלת מלחמה" הדגיש את האירוניה שבהחלטה להגדיל סיכונים רגע לפני זעזוע ביטחוני כה משמעותי.
למרות הסטייה הדרמטית מהתכנון המקורי, החוסן שנבנה בשנת 2025 הוכיח את עצמו כקריטי. יתרות המט"ח העצומות אפשרו לבנק ישראל לספק נזילות לשוק ולמנוע קריסה של המערכות הפיננסיות המקומיות, גם תחת איומים ישירים. הבנק נאלץ לחזור לסדר העדיפויות הקלאסי שלו – בטיחות ונזילות לפני תשואה – כשהוא נשען על העובדה שרמת היתרות בפועל עדיין גבוהה משמעותית מהרמה המינימלית הנדרשת לצורכי ביטחון, שמוערכת ב-130 עד 170 מיליארדי דולרים.
נכון לאפריל 2026, בנק ישראל מנהל את המדיניות שלו תחת ערפל קרב כבד, כשהוא מנסה לאזן בין הצורך לתמוך בצמיחה שנפגעה לבין הצורך לשמור על יציבות מחירים בסביבה של חוסר ודאות גיאופוליטי קיצוני. הסיפור של 2025 ו-2026 הוא תזכורת חדה לכך שגם הניהול הפיננסי המתוחכם ביותר אינו חסין מפני "ברבורים שחורים" אזוריים. בעוד שבנק ישראל תכנן שנה של כיבוש יעדי תשואה חדשים, המציאות כפתה עליו לחזור לתפקידו ההיסטורי כמגן האחרון של היציבות הכלכלית בישראל, תוך שימוש במשאבים שצבר בימי השפע כדי לשרוד את ימי הלחימה.
