בפוליטיקה העולמית נהוג לומר שחוסר עקביות הוא כלי אסטרטגי, "עמימות עמומה" שנועדה להשאיר את היריב במתח. אבל מה שקורה בשבועות האחרונים בבית הלבן (או ליתר דיוק, בחשבון ה-Truth Social של הנשיא) כבר מזמן חצה את גבול ה"אסטרטגיה" ונכנס עמוק לטריטוריה של הכאוס המוחלט.
הציוץ מהשעה האחרונה של דונלד טראמפ — שבו הוא מאיים להפוך את יום שלישי ל"יום תחנות הכוח והגשרים" וקורא לאיראנים "ממזרים משוגעים" תוך דרישה לפתוח את המצר — הוא לא רק התפרצות של זעם רגעי. הוא שיאו של תהליך מדאיג שבו הנשיא המכהן נראה כמי שמושך בשני קצוות של חבל בו-זמנית, עד שהוא פשוט פוקע.
רק לפני ימים אחדים, המנגינה שהגיעה מוושינגטון הייתה שונה בתכלית. הדלפות מהבית הלבן דיברו על "פריצת דרך היסטורית", על ערוצים חשאיים שנפתחו מול הדרגים המתונים בטהראן, ועל הבנות שקטות בנוגע לחופש השיט במצרי הורמוז. טראמפ עצמו רמז בשיחות עם עיתונאים ש"דברים גדולים עומדים לקרות" ושהוא "איש של עסקאות, לא של מלחמות".

אבל אז הגיע יום ראשון בלילה.

בבת אחת, כל הדיבורים על דיפלומטיה נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. בטקסט רווי קללות, איומים בהשמדת תשתיות אזרחיות (תחנות כוח וגשרים) וסיום תיאטרלי ומוזר במילים "השבח לאללה", טראמפ שרף את הגשרים — תרתי משמע.
"פתחו את המצר המזד**ן, ממזרים משוגעים, או שתחיו בגיהינום — רק תראו!"
המעבר החד הזה משיח של "התקדמות" לשיח של "גיהינום" מעלה שאלה קריטית: האם יש מישהו ליד ההגה, או שההגה פשוט מסתובב לפי כיוון הרוח בטוויטר?

וסר החלטיות כדוקטרינה
הבעיה עם טראמפ היא לא רק הטון, אלא חוסר היכולת של בעלי בריתו ואויביו כאחד להבין מהי מטרת הקצה שלו.

• האם הוא רוצה עסקה? אם כן, איומים בהפצצת תחנות כוח הם הדרך המהירה ביותר לגרום לצד השני להתבצר בעמדתו.
• האם הוא רוצה מלחמה? אם כן, למה הוא ממשיך לדבר על "התקדמות" ומשדר מסרים סותרים למערכת הביטחון שלו?
• האם הוא פשוט רוצה תשומת לב? זו האפשרות המפחידה מכולן, שבה גורלם של מיליוני בני אדם והכלכלה העולמית תלויים בצורך של אדם אחד לייצר כותרות.

החלטות הרות גורל, כמו תקיפת תשתיות לאומיות של מדינה ריבונית, אמורות להתקבל בחדר המצב, לאחר דיונים ממושכים עם ראשי המטות המשולבים. אצל טראמפ, נדמה שהן מתקבלות בין הצפייה בחדשות הבוקר לבין כתיבת הפוסט הבא. חוסר ההחלטיות הזה מייצר ואקום מסוכן. כשמנהיג המעצמה הגדולה בעולם אומר "יום שלישי יהיה יום תחנות הכוח", הוא לא רק מאיים על איראן — הוא מטלטל את שוקי הנפט, מקפיץ את מחירי הביטוח הימי ומכניס את בעלות הברית של ארה"ב באירופה ובמזרח התיכון למצב של פאניקה.

בין "הממזרים" לבין "השבח לאללה"
אי אפשר להתעלם מהסגנון. השימוש בשפה בוטה ("המזד**ן") כלפי מדינה אחרת, והשילוב התמוה של ביטויים דתיים ("השבח לאללה") בתוך איום בהשמדה, מעידים על חוסר יציבות שקשה לפרש כ"לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת".
האיראנים, מצדם, לומדים לקרוא את טראמפ. הם מבינים שהנשיא הוא "שור זועם" שניתן להסיח את דעתו בקלות. כשהוא מאיים, הם מתקפלים מעט; כשהוא נרגע, הם ממשיכים בשלהם. אבל הזיגזג הזה שוחק את ההרתעה האמריקאית. כשהאיומים הופכים ליומיומיים וקיצוניים כל כך, הם מפסיקים להפחיד ומתחילים להיתפס כרעש רקע. הסכנה היא שברגע האמת, כשטראמפ באמת יתכוון ללחוץ על ההדק, אף אחד לא יאמין לו — או גרוע מכך, מישהו יגיב בטעות מתוך הנחה שמדובר בעוד ציוץ זועם.

המנהיג שלא יודע מה הוא רוצה
דונלד טראמפ בנה את הקריירה שלו על היותו בלתי צפוי. אבל יש הבדל בין להיות בלתי צפוי לבין להיות חסר עקביות ברמה שמסכנת את היציבות העולמית. אם ביום שני יש "התקדמות" וביום שלישי "גיהינום", המשמעות היא שאין תוכנית. אין אסטרטגיה. יש רק דחפים.
העולם מביט בנשיא ארה"ב ושואל: מה אתה באמת רוצה, אדוני הנשיא? האם אתה רוצה שלום, מלחמה, או פשוט שהמצר יהיה פתוח בתנאים שלך? עד שטראמפ לא יחליט בעצמו, אנחנו נמשיך לחיות בין ציוץ לציוץ, על סף תהום שאיש לא באמת רוצה ליפול אליה, אבל הנשיא מתעקש לרקוד על הקצה שלה עם גפרור בוער.