מערכת הפנסיה הישראלית מציגה מודל ייחודי ומרתק כאשר בוחנים אותה בהשוואה למקובל במדינות ה-OECD. במרבית המדינות המפותחות, הבסיס לפרישה נשען במידה רבה על קצבאות מדינה נדיבות או על מודלים של פנסיה תקציבית המבטיחים זכויות קבועות מראש. לעומת זאת, ישראל ביצעה בעשורים האחרונים מעבר דרמטי למודל של פנסיה צוברת המבוססת כולה על שוק ההון הפרטי והפקדות אישיות. המשמעות היא שהאחריות על החיסכון עברה מהמדינה אל האזרח, כאשר הקצבה הסופית תלויה בביצועי השווקים. כדי להתמודד עם הסיכון הזה ולמנוע עוני בגיל מבוגר, הוחלה בשנת 2008 פנסיית חובה לכלל השכירים במשק. על הנייר, צעד זה הפך את ישראל לאחת המדינות המתקדמות בעולם במונחי כיסוי פנסיוני, אך כאשר צוללים אל אותם פרמטרים מדידים של שכר, ותק, מגזר מקצועי ואוכלוסיית העצמאים, מגלים שהפערים בשוק העבודה משתקפים היטב גם בחיסכון לפרישה.

בניגוד למוצרים פיננסיים אחרים המהווים הטבה וולונטרית שניתנת בעיקר למשתכרי שכר גבוה, חיסכון פנסיוני הוא זכות חוקית בסיסית השייכת לכל עובד, החל ממי שמשתכר שכר מינימום ועד לבכירי המשק. עם זאת, עומק החיסכון ואיכותו משתנים דרמטית בין רמות השכר השונות. על פי חוק, שיעור ההפקדה המינימלי עומד על 18.5% מהשכר, המתחלקים ל-6% על חשבון העובד, 6.5% על חשבון המעסיק לרכיב התגמולים, ועוד 6% לרכיב הפיצויים. בעוד שעובדים בעלי שכר נמוך, המרוויחים סביב 7,000 שקל בחודש, לרוב מסתפקים במינימום החוקי הזה, ככל שעולים בסולם השכר התנאים משתפרים משמעותית. בקרב עובדים המשתכרים 15 אלף שקל ויותר, שכיח מאוד למצוא מעסיקים המפרישים את המקסימום האפשרי המוכר במס. התנאים הללו כוללים הגדלת הפקדת המעסיק לתגמולים ל-7.5%, והשלמת רכיב הפיצויים למלוא ה-8.33%, מה שמעמיד את סך ההפקדה החודשית על 20.83%. פער של מעל שני אחוזים בהפקדות, לאורך עשרות שנות עבודה, מתרגם להבדל של מאות אלפי שקלים בקצבה הסופית.

ההבדלים הללו בולטים גם בחלוקה למגזרים מקצועיים. בתעשיות עתירות ידע כמו הייטק, פיננסים ורפואה, נהוג להתחיל את ההפרשות לפנסיה כבר מהיום הראשון לעבודה, ולרוב ההפקדות מתבצעות על מלוא השכר הכולל גם בונוסים ותוספות שונות. מנגד, בענפים המתאפיינים בשכר נמוך ובתחלופת עובדים גבוהה, כגון קמעונאות, מסחר, אבטחה וניקיון, מעסיקים רבים בוחרים לנצל את זכותם החוקית ולהמתין מספר חודשים לפני תחילת ההפקדות עבור עובדים חדשים שאין להם קופה פעילה. במקרים אלו, פרמטר הוותק משחק תפקיד קריטי, שכן חודשי העבודה הראשונים אינם מייצרים זכויות פנסיוניות. בנוסף, באותם מגזרים מוחלשים ההפקדה מתבצעת לרוב רק על בסיס שכר היסוד, תוך החרגת שעות נוספות ועמלות, מה שמקטין עוד יותר את צבירת ההון של העובד לקראת גיל הפרישה.

התמונה מורכבת אף יותר כאשר בוחנים את מגזר העצמאים בישראל, שעבורם חוק פנסיית חובה נכנס לתוקף רק בשנת 2017. בעוד שבמדינות ה-OECD מסוימות ישנן רשתות ביטחון אוניברסליות החלות על שכירים ועצמאים כאחד במימון ממשלתי חלקי, העצמאי הישראלי נושא בנטל החיסכון כולו בעצמו. כדי לעודד חיסכון, המדינה מעניקה לעצמאים הטבות מס משמעותיות בדמות ניכוי וזיכוי על הפקדות עד לתקרות שנקבעו בחוק. אולם, המציאות בשטח מראה כי למרות חובת ההפקדה, אחוזי הציות בקרב עצמאים אינם מגיעים ל-100%, ורבים מפקידים רק את הסכום המינימלי הנדרש כדי להימנע מקנסות, או שאינם מפקידים כלל בשנות הפעילות הראשונות של העסק עקב קשיי תזרים. כרגע אין ברשותי מידע מדויק או מספרים מוחלטים לגבי אחוזי הציות העדכניים של כלל העצמאים בישראל לשנת 2026 לעומת השכירים, ולכן אמנע מלהציג נתונים סטטיסטיים שאינני בטוח בהם לחלוטין ואסתפק במגמה הכללית הידועה העולה מן החקיקה.

המבט ההשוואתי על מערכת הפנסיה ממחיש כי למרות המסגרת החוקית שנועדה לייצר שוויון בסיסי, כוחות השוק עדיין מכתיבים את התוצאה הסופית. היתרון הגדול של השיטה הישראלית טמון בכך שהיא מונעת קריסה של קופת המדינה ומחייבת כמעט כל אדם לחסוך לגיל השלישי, בניגוד למשברים האקטואריים המאיימים על מדינות מפותחות רבות מעבר לים התלויות בכספי מיסים. עם זאת, מבנה ההפרשות תלוי השכר והמגזר מוביל לכך שמי שמרוויח יותר נהנה מהפקדות מעסיק גבוהות יותר באחוזים ומופרש מהיום הראשון על מלוא שכר עבודתו. כך, המערכת הפנסיונית, חרף כוונותיה הסוציאליות, משכפלת ואף מעצימה את הפערים משוק העבודה גם אל תוך גיל הפרישה.