מענק עבודה, הידוע גם כמס הכנסה שלילי, מהווה את אחד הכלים המרכזיים של המדיניות הפיסקלית בישראל לצמצום תחולת העוני בקרב האוכלוסייה העובדת ולהגברת ההשתתפות בשוק התעסוקה. המערכת, המנוהלת על ידי רשות המסים, מזרימה כספים ישירות לחשבונות הבנק של שכירים ועצמאים בעלי רמות שכר נמוכות העומדים בקריטריונים קשיחים של גיל, הכנסה ומצב משפחתי. בעוד שהזכאות הבסיסית נקבעת לרוב לפי טווח הכנסה ממוצע של בין 2,500 ל-8,000 שקלים בחודש, המדינה הרחיבה לאורך השנים את תקרות השכר להורים יחידנים ולאנשים עם מוגבלויות כדי לייצר רשת ביטחון רחבה יותר. למרות פוטנציאל התמיכה המשמעותי הגלום בכלי זה, ניתוח כלכלי רב-שנתי מקיף חושף תמונה מורכבת של מיצוי זכויות, המעלה שאלות נוקבות לגבי אפקטיביות המנגנון ויעילות הגעתו אל קהלי היעד.

אחד הממצאים הבולטים והמטרידים ביותר לאורך השנים הוא העובדה ששיעור המיצוי הכלל-ארצי הממוצע נותר יציב לחלוטין ועומד על כ-70% בלבד. משמעות הדבר היא שכשליש מהזכאים, הזקוקים ביותר לתוספת הכנסה זו, אינם פונים לקבלתה. כשבוחנים את הנתונים בחלוקה מגדרית, עולה פער קבוע ויציב לטובת נשים, המפגינות שיעורי מיצוי גבוהים משמעותית בהשוואה לגברים. הסבר כלכלי אפשרי לכך נעוץ בעובדה שסכומי המענק לנשים עם ילדים היו גבוהים ב-50% מאלו של גברים בעלי מאפיינים דומים, דבר שיצר תמריץ כלכלי חזק יותר לפעול למען הגשת הבקשה. נשים, במובן זה, הציגו התנהגות רציונלית מובהקת המגיבה לגובה הפיצוי הכספי, בעוד שהגשת הבקשות בקרב גברים התאפיינה בדפוסים אקראיים יותר. עם זאת, בטווח הארוך מסתמן שיפור הדרגתי ועקבי בשיעורי המיצוי של גברים, תהליך המוביל לצמצום הדרגתי של הפער המגדרי בשוק זה.

ההקשר התרבותי והקהילתי משחק אף הוא תפקיד מכריע בארכיטקטורה של מימוש הזכאות, כאשר היישובים בעלי רוב חרדי מובילים בעקביות את טבלאות המיצוי בישראל עם שיעורים מרשימים הנעים בין 85% ל-88%, לצד פער מגדרי מצומצם במיוחד בין גברים לנשים. נתון זה משקף קיומן של רשתות תמיכה קהילתיות חזקות ומודעות גבוהה לזכויות פיננסיות מול מוסדות המדינה. לעומת זאת, בתחילת העשור הקודם נרשמו פערים עמוקים לרעת היישובים הערביים והדרוזיים, שנבעו ככל הנראה מחסמי מידע ונגישות. אולם, מהלכים ממוקדים של הנגשה ופרסום בשפות שונות הובילו למגמת סגירת פערים יוצאת דופן. שיעורי המיצוי ביישובים הדרוזיים השתוו לממוצע באוכלוסייה היהודית הכללית כבר בשנת 2018, ובשנת 2020 נסגר הפער כמעט לחלוטין גם ברשויות הערביות. תהליך זה מוכיח כי השקעה ממשלתית בהסרת חסמים בירוקרטיים ותרבותיים מניבה תשואה חברתית ישירה. מה שמעניין במיוחד הוא שלרמת הפריפריאליות הגיאוגרפית או לגודלה הפיזי של הרשות המקומית אין השפעה מהותית על שיעורי המיצוי, והשפעתם בשטח מורגשת באופן אפסי ובעיקר בקרב גברים.

כאשר צוללים לתוך המודלים הסטטיסטיים המסבירים את קבלת ההחלטות של הפרט, מתברר כי המנבא החזק ביותר למימוש הזכאות הוא הניסיון החיובי בעבר. אדם שחווה בעבר קבלה של מענק עבודה, יפגין הסתברות גבוהה במיוחד להמשיך ולהגיש בקשות גם בעתיד. הנתונים מצביעים על קיומו של עקום למידה מובהק, כאשר עצם חציית המשוכה בפעם הראשונה מקפיצה את שיעור המיצוי מ-42% ל-77% בחישוב רב-שנתי. בקרב אנשים שקיבלו את המענק שלוש פעמים ומעלה, שיעור המיצוי כבר נוסק מעבר ל-90%. מן העבר השני, המערכת מייצרת מעין "מלכודת אי-מיצוי" סדרתית, שכן אנשים שהיו זכאים בעבר ולא מימשו את זכותם נוטים להתקבע בדפוס זה ולהמשיך לפספס את המענק. דפוס התנהגותי זה מדגיש את הצורך הכלכלי של רשות המסים להתמקד דווקא באוכלוסיות הלא-מממשות ה"סדרתיות", שכן הסרת החסם הראשוני אצלן עשויה לשנות את מסלולן הפיננסי לצמיתות.

כאן עולה פרדוקס כלכלי מרתק שנחשף באמצעות מודלים של עצי החלטה המנטרלים את משתני העבר. ההיגיון הכלכלי הפשוט גורס כי ככל שפרט עני יותר ומשתכר פחות, כך המוטיבציה שלו להילחם על כל שקל מול הבירוקרטיה תהיה גבוהה יותר. אולם, המציאות בשטח הפוכה לחלוטין, שכן דווקא בעלי רמות ההכנסה הנמוכות ביותר מציגים את הנטייה הנמוכה ביותר למצות את זכאותם למענק. אלו המשתכרים פחות מ-26,120 שקלים בשנה נוטים לפספס את המענק, ועבור גברים בקטגוריית הכנסה זו, הסיכוי לאי-מימוש מגיע ל-50%. אצל נשים, הנטייה לפספס את המענק מתגברת ככל שסכום המענק הפוטנציאלי נמוך מ-1,520 שקלים בשנה, ומגיעה לשיא של 55% אי-מימוש אצל נשים בעלות הכנסת עבודה נמוכה במיוחד של עד 7,350 שקלים בשנה.

הכלכלנים וחוקרי המדיניות מציעים מספר הסברים אפשריים לתופעה חריגה זו, שאינה נובעת מקשיי שפה או מכתובות שגויות למכתבי התזכורת. ייתכן שהדבר משקף העדפות מובנות של עבודה ופנאי, קיומם של מקורות תמיכה והעברות כספיות בתוך המשפחה, או לחלופין, איתות עקיף על קיומה של כלכלת צללים ו"עבודה בשחור" המעוותת את דיווחי השכר הרשמיים המגיעים למחשבי רשות המסים. בשנים האחרונות, ובדגש על הרחבות החקיקה שנכנסו לתוקף, המדינה מנסה לשנות את משוואת התמריצים הזו באופן אגרסיבי. המענקים המוגדלים באופן ניכר להורים לפעוטות עד גיל 3, לצד תוספת של 50% לסכום המענק לגברים שהם הורים לילדים עד גיל 18, אמורים להזריק סכומים גבוהים בהרבה לכיסם של העובדים. הגידול הדרמטי בשווי הכספי של המענק עשוי לשמש משקולת כלכלית כבדת משקל שתטה את הכף, תתגבר על האדישות הבירוקרטית ותדחף את שיעורי המיצוי אל מעבר לרף ה-70% הכרוני שבו הם מדשדשים למעלה מעשור.