מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל עברה בעשורים האחרונים כברת דרך מרשימה, במיוחד מאז פתיחת המכללות האקדמיות בשנות ה-90 והתרחבותן המהירה בשנות ה-2000. בין השנים 2000 ל-2024 גדל סך הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה בכ 70%, מ כ 171 אלף ל כ 290 אלף לומדים. עם זאת, בחינת הנתונים מהשנים האחרונות מעלה תמונה מורכבת בהרבה. בין השנים 2020 ל-2024 ירד קצב הגידול השנתי של מספר הסטודנטים ל כ 1.1% בלבד – קצב איטי יותר מקצב גידול האוכלוסייה הכללי.
שחיקה זו בקצב הצמיחה משתקפת היטב גם בהשוואות הבינלאומיות. בשנת 2000 ניצבה ישראל במקום השלישי מבין מדינות ה-OECD בשיעור בעלי השכלה אקדמית בקרב בני 25 עד 34, עם 41% אקדמאים, בעיקר הודות להתרחבות המכללות והעלייה מברית המועצות. אולם עד שנת 2024 ירדה ישראל למקום ה-20 בלבד. עם שיעור של 47% אקדמאים בקבוצת גיל זו, מדורגת כעת ישראל מתחת לממוצע ארגון ה-OECD העומד על 48%. קצב העלייה בשיעור המשכילים בארץ היה מבין האיטיים ביותר מבין מדינות ההשוואה, מה שהוביל לאובדן היתרון היחסי ההיסטורי.
ניתוח עומק של שיעורי ההשתלבות לפי קבוצות אוכלוסייה חושף פערים מגזריים ומגדריים עמוקים. החל משנת 2010 ניכרת סטגנציה בשיעור הגברים היהודים הלא-חרדים המשתלבים באקדמיה, בעוד שבקרב גברים ערבים נרשמה עלייה משמעותית והכפלה של שיעור הסטודנטים במופע ראשון. מגמה זו הושפעה באופן ישיר מתוכנית החומש ותוכניות נגישות ממשלתיות ייעודיות. בקרב נשים, שיעורי ההשתלבות נותרו גבוהים מאלו של גברים בכל הקבוצות, כאשר אצל נשים ערביות נרשם זינוק מתמשך עד לעצירה ויציבות בשנים האחרונות.
לצד מגמות ההשתלבות, קיימת פרמיית שכר משמעותית לרכישת תואר אקדמי, אך התשואה בפועל אינה אחידה ותלויה במידה רבה בתחום הלימודים ובסוג המוסד. הנתונים מראים כי הפרמיה הגבוהה ביותר בשוק העבודה שמורה לבוגרי תוארי הייטק, ללא קשר לזהות המוסד הלימודי. מנגד, קיומה של פרמיית שכר אינו מבטיח תשואה חיובית בכל המקרים, בשל עלויות הלימוד וההכנסה האלטרנטיבית, ולצידן תופעות של השכלה עודפת. התמודדות עם הסטגנציה בהשתלבות וצמצום הפערים המבניים נותרו אתגר מרכזי לביסוס פריון העבודה והצמיחה הכלכלית.
