מדינות המפרץ, בהובלת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, פנו לנשיא דונלד טראמפ בבקשה נחרצת שלא להפסיק את המערכה הצבאית נגד איראן בשלב זה. למרות חודש אינטנסיבי של הפצצות בהובלה אמריקנית, בעלות הברית המרכזיות של וושינגטון במזרח התיכון טוענות בשיחות סגורות כי טהרן טרם נחלשה במידה מספקת וכי עצירה כעת תהיה בחינת "חצי עבודה". עבור המנהיגים בריאד ובאבו דאבי, הרגע הנוכחי מייצג חלון הזדמנויות היסטורי שאין להחמיצו – הזדמנות לשנות מהיסוד את פני האזור ולנטרל באופן סופי את היכולת של המשטר האיראני להקרין כוח ולערער את היציבות אצל שכנותיו.
השינוי בעמדה המפרצית מפתיע במיוחד לאור העובדה שבתחילת המלחמה נשמעו מאותן בירות קולות של מחאה ותרעומת. אז, הן התלוננו על כך שלא עודכנו מראש על המתקפה המשולבת של ארה"ב וישראל והזהירו מפני השלכות הרסניות על הכלכלה והביטחון האזורי. אלא שככל שהלחימה התקדמה, החשש התחלף בהבנה אסטרטגית קרה: אם כבר נפתח העימות, עדיף לשלם מחיר כבד עכשיו כדי למנוע איום קיומי בעתיד. גורמים רשמיים מסעודיה, איחוד האמירויות, כווית ובחריין הבהירו בשיחות פרטיות עם גורמי ממשל אמריקניים כי הם מצפים לשינוי משטר או לפחות לתמורה דרמטית ובלתי הפיכה במדיניות האיראנית לפני שיינתן אישור להפסקת אש.
הנחישות הזו של מדינות המפרץ בולטת במיוחד על רקע הנזק הכלכלי הממשי שהן כבר סופגות. הכלכלות של המפרץ הפרסי, שחלקן נמצאות בעיצומם של תהליכי גיוון ומודרניזציה שאפתניים, חטפו מכה קשה כתוצאה מהמתיחות בנתיבי השיט. מחירי הביטוח הימי למכליות נפט העוברות במצר הורמוז ובמפרץ עומאן זינקו במאות אחוזים, מה שמייקר את הייצוא המרכזי שלהן ומכביד על תקציבי המדינה. באיחוד האמירויות, הנזק מוחשי במיוחד במגזרי התיירות והלוגיסטיקה; דובאי, שמתפקדת כמרכז סחר עולמי, חוותה האטה משמעותית בתנועת המטען בנמלי הענק שלה ובמספר התיירים המגיעים לאזור שנחשב כעת לאזור מלחמה פעיל.
בערב הסעודית, הפגיעה הכלכלית נוגעת בליבת האסטרטגיה הלאומית. פרויקטי הענק של "חזון 2030", שנועדו להפוך את הממלכה למרכז השקעות גלובלי, תלויים ביציבות אזורית כדי למשוך הון זר. חוסר הוודאות הביטחוני והחשש מפני תגובה איראנית על תשתיות נפט קריטיות גרמו למשקיעים בינלאומיים רבים להמתין על הגדר, מה שמאט את קצב הצמיחה הלא-נפטית של הממלכה. כווית ובחריין, שכלכלותיהן קטנות ופחות מגוונות, נשענות כמעט לחלוטין על זרימה חופשית של נפט לשווקים באסיה. השיבושים באספקה והסיכון המתמיד לירי טילים על שדות נפט יצרו חור בתקציבי המדינות, דווקא בתקופה שבה הן נדרשות להגדיל את ההוצאה הביטחונית כדי להתגונן מפני שלוחותיה של איראן.
למרות המחיר הכלכלי הכואב, המדינות הללו מאמינות כי המשך המלחמה הוא הרע במיעוטו. לשיטתן, איראן שיוצאת מהסבב הזה פצועה אך עדיין מחזיקה ביכולותיה הצבאיות ובנחישותה האידיאולוגית, תהיה מסוכנת בהרבה בעוד מספר שנים. איחוד האמירויות אף הגדילה לעשות והעלתה את האפשרות של מבצעים קרקעיים מוגבלים כדי לאבטח את האזור ולמנוע הסלמות עתידיות, מהלך שמעיד על עומק חוסר האמון שלהן בפתרונות דיפלומטיים שאינם מגובים בכוח מוחץ. המפרציות רואות בדינמיקה הנוכחית הזדמנות לשבור את "טבעת האש" האיראנית ולהבטיח לעצמן עשורים של שקט, גם אם המחיר בטווח הקצר הוא מיתון מסוים או פגיעה ברווחים המיידיים מנפט.
כעת, הכדור נמצא בידיו של הנשיא טראמפ, שמוצא את עצמו בתווך שבין האינסטינקט שלו לסגור "עסקאות" גדולות לבין הלחץ האגרסיבי של שותפותיו האסטרטגיות. טראמפ אמנם הצהיר לא פעם כי המנהיגות האיראנית "גמורה" ומוכנה לשבת לשולחן המשא ומתן, אך בעלות בריתו במפרץ מזהירות אותו שלא ליפול למלכודת של הסכם שטחי. עבורן, המלחמה הזו אינה רק על תוכנית הגרעין או על השפעה אזורית, אלא על עצם היכולת לנהל כלכלות מודרניות ומשגשגות מבלי להיות בני ערובה לסחיטה של משטר עוין מעבר למפרץ. השבועות הקרובים יכריעו האם ממשל טראמפ ייענה לדרישות המפרציות להגביר את הלחץ הצבאי עד להכרעה, או שמא יבחר בנתיב של הסדר מהיר שישאיר את המתח האזורי על אש קטנה.
מצד אחד לפחות מישהו במזא חושב בהגיון. מצד שני זה נוח להגיד כשזה לא על הגב שלהם. הם אמנם נפגעו אבל בסוף אנחנו חוטפים את הרוב ולמלחמות רצופות יש בסוף השלכות כלכליות וההשפעה שלהן רבה מדי