הכנסת העשרים וחמש תסיים את דרכה ביום שישי הקרוב, וזו הפעם הראשונה מזה 38 שנים, מאז שנת 1988, שבה קואליציה משלימה קדנציה מלאה של ארבע שנים. אזרחי ישראל ייגשו אל הקלפיות ב-27 באוקטובר, אך לוח הזמנים הפוליטי והכלכלי צפוף ומתוח הרבה לפני כן. הפריימריז של הדמוקרטים נקבעו ל-20 ביולי, מפלגת הציונות הדתית תערוך את הבחירות הפנימיות שלה ב-26 ביולי, והליכוד יקיים את ההצבעה שלו ב-4 באוגוסט. הגשת הרשימות הסופיות תינעל ב-9 בספטמבר. בתוך רצף התאריכים הזה, ממשלת המעבר מנצלת את ימיה האחרונים כדי לקדם חקיקה בנושאים הרגישים ביותר בחברה הישראלית, דוגמת חוק הגיוס ומעמד מערכת המשפט. ההנחה האסטרטגית המנחה את מקבלי ההחלטות היא שעובדות שנקבעות בשטח במהלך חודש יולי יכתיבו את המציאות עבור כל מי שיתפוס את השלטון באוקטובר, תהליך שיוצר תנודתיות גבוהה ואי-ודאות בקרב משקיעים ואזרחים כאחד.
ההיסטוריה מספקת פרספקטיבה אנליטית חדה למצב הנוכחי, במיוחד דרך הפריזמה של חורבן ירושלים. הניתוח התלמודי של האירועים, מעבר להיותו טקסט דתי, מהווה מקרה בוחן מרתק לכשל מערכתי ומנהיגותי. הסיפור המוכר על קמצא ובר קמצא מתמקד לעיתים קרובות באדם שהושפל וגורש מהסעודה, אך שחיקת ההון החברתי האמיתית התרחשה בשתיקתם של המנהיגים שנכחו בחדר. בר קמצא לא כעס על המארח, אלא על האליטה שישבה מנגד ולא התערבה. בהמשך, כאשר הקיסר הרומי שלח קורבן כסוג של מבחן דיפלומטי, בר קמצא הטיל בו מום. המנהיגות עמדה בפני דילמה מורכבת: להקריב את הקורבן הפגום כדי לשמור על שלום עם האימפריה, או להסתכן במלחמה. רבי זכריה בן אבקולס, דמות שייצגה את הבירוקרטיה הזהירה והנוקשה, מנע כל פעולה מחשש ליצירת תקדים בעייתי. ההימנעות מקבלת החלטה אקטיבית, מתוך רצון לשמור על טוהר ההליכים, הובילה בסופו של דבר לקריסת המערכת כולה.
השלב השני בקריסת המערכת ההיסטורית נוגע להשמדת משאבים פנימיים. ירושלים הנצורה הייתה עיר מצוידת היטב, עם מחסני תבואה שיכלו, על פי המקורות, לכלכל את התושבים במשך 21 שנים. עיר שמסוגלת לשרוד שני עשורים של מצור מחזיקה ביתרון אסטרטגי עצום ויכולה לנהל משא ומתן מעמדת כוח. אולם, הפלגים הקיצוניים בתוך העיר, שביקשו לכפות עימות חזיתי ומיידי, העלו באש את מחסני המזון. יוסף בן מתתיהו, שתיעד את האירועים בזמן אמת, מאשר את הנתונים הללו ומתאר כיצד הפלגים היריבים שרפו את האספקה של עצמם כאילו פעלו בשירות האויב. כאשר עיר גוועת ברעב, הדיון האידיאולוגי מאבד כל משמעות. שתי העדויות ההיסטוריות הללו, המגיעות מקצוות מנוגדים, מצביעות על אותה מסקנה עובדתית: המערכת קרסה לא רק בגלל לחץ חיצוני, אלא משום שהגורמים האחראיים קפאו על שמריהם בעוד שגורמים רדיקליים שרפו את העתודות הקיומיות.
המציאות הפוליטית הנוכחית דורשת הפעלת "מבחן מחסנים" על כל מפלגה שמתמודדת בבחירות הקרובות. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא אילו נכסים לאומיים משותפים מוכנים המועמדים להקריב על מזבח הניצחון הטקטי, ואילו החלטות קשות הם מוכנים לקבל גם במחיר של אובדן קולות. המחסנים המודרניים של מדינת ישראל ברורים וגלויים לעין. מדובר בצבא העם, שנקלע בעל כורחו אל קו האש של סוגיית הפטור מגיוס; בקונצנזוס השברירי סביב החזרת החטופים, שחייב להישאר מחוץ למשחק הקואליציוני; במערכת בתי המשפט, שפסיקותיה מחייבות גם את מתנגדיה החריפים ביותר; ובהנחת היסוד הבסיסית ביותר של הדמוקרטיה – ההסכמה לקבל את תוצאות ההפסד בקלפי. בכל מחנה פוליטי ישנם גורמים שמתמחרים את הנכסים הללו כחומר בעירה לקמפיין שלהם, והתעלמות ממגמה זו שקולה לישיבה פסיבית באותה סעודה היסטורית ידועה לשמצה.
ההשלכות של הדינמיקה הזו חורגות הרבה מעבר לגבולות המדינה ומקרינות גם על קהילות יהודיות ברחבי העולם. קואליציה בקמפוס אוניברסיטאי שלקח 20 שנים לבנות אותה, עלולה להתפורר בתוך שבוע ימים בגלל מאבקים פנימיים. השיחות עם מנהיגי קהילות בשלוש יבשות שונות מאז אירועי אוקטובר חושפות דפוס פעולה זהה: בכל קבוצה ישנם גורמים רדיקליים שמעדיפים לשלוט במחנה קטן ומטוהר אידיאולוגית, ולצידם ניצבים מנהיגים הססנים שמעלים חששות פרוצדורליים וחוזרים הביתה בתחושת הקלה כששום דבר לא זז. כאשר הזירה הציבורית מתרוקנת מאנשים פרגמטיים, החלל מתמלא במהירות על ידי אלו שמחזיקים בגפרורים. השווקים הפיננסיים והמשקיעים בוחנים את היציבות המוסדית הזו בזכוכית מגדלת, שכן הון זר בורח ממקומות שבהם כללי המשחק משתנים ללא הרף.
השלמת קדנציה מלאה של ארבע שנים היא ללא ספק הישג מוסדי נדיר באזור שבו ממשלות נוטות ליפול הרבה לפני סוף כהונתן. עם זאת, יציבות חיצונית אינה מבטיחה חוסן פנימי, בדיוק כפי שמבנה מפואר יכול לעמוד על תילו זמן רב לאחר שהיסודות שלו נרקבו מבפנים. מערכת הבחירות שתגיע לשיאה ב-27 באוקטובר מהווה מבחן לחץ קריטי עבור מוסדות המדינה והחוסן הכלכלי שלה. עתיד המשק והחברה ייקבע לא רק על ידי זהות המנצחים, אלא בעיקר על ידי היכולת של ההנהגה לשמור על הנכסים האסטרטגיים. המבחן האמיתי יהיה מניעת שריפת העתודות הלאומיות על מזבח של רווח פוליטי קצר מועד.
