נתוני הסקר החברתי לשנת 2025 מציגים תמונת מצב מורכבת ומדאיגה בנוגע למיגון האזרחי של משקי הבית בישראל. מהנתונים עולה כי רק למחצית, כלומר 50% ממשקי הבית במדינה, יש מרחב ממוגן דירתי (ממ"ד). הנתון הזה מעיד על פער משמעותי בזמינות המיגון המודרני והנגיש ביותר עבור אזרחי המדינה, כאשר תמונת המצב הכללית משתנה באופן קיצוני בהתאם לאזור המגורים הגיאוגרפי ולסוג היישוב שבו מתגוררים האזרחים.

הפערים הגיאוגרפיים באים לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר כאשר משווים בין המחוזות השונים בארץ. בעוד שבמחוז המרכז ל-61% ממשקי הבית יש ממ"ד, וביישובים הישראליים באזור יהודה והשומרון השיעור מטפס ל-66%, במחוזות ירושלים ותל אביב התמונה שונה לחלוטין, שם רק ל-39% ממשקי הבית יש ממ"ד דירתי. הבדלים אלו בולטים במיוחד כאשר בוחנים את הערים הגדולות בישראל, המונות 200,000 תתושבים ויותר. בערים הוותיקות והצפופות כמו ירושלים, תל אביב-יפו וחיפה, שיעור משקי הבית המצוידים בממ"ד נמוך מ-40%. לעומת זאת, בערים חדשות יותר או כאלו שעברו תנופת בנייה מסיבית בעשורים האחרונים, כמו ראשון לציון ופתח תקווה, שיעור המיגון הדירתי גבוה ממחצית ממשקי הבית ועומד על 56% ו-53% בהתאמה.

עבור אותם משקי בית שאינם מחזיקים בממ"ד דירתי, המקלט הציבורי, המקלט המשותף או המיגונית מהווים את קו ההגנה המרכזי בעת חירום. מהסקר עולה כי ל-35% מכלל משקי הבית בישראל יש מיגונית או מקלט נגיש וקרוב לביתם שבו הם יכולים להשתמש בעת הצורך, נתון המייצג 69% מתוך אותם משקי בית שאין ברשותם ממ"ד. במחוז תל אביב, למשל, ל-51% מהתושבים יש נגישות למקלט או למיגונית, בעוד שביתר המחוזות בארץ השיעור הזה נמוך מ-50%. שילוב שתי רמות המיגון הללו מציג כי ברוב מחוזות הארץ, למעט מחוזות ירושלים והצפון, שיעור המיגון הכולל (ממ"ד, מיגונית או מקלט נגיש) עולה על 80%.

מבט ממוקד על הערים הגדולות מראה כיצד פתרונות המיגון הקהילתיים והמשותפים מפצים על היעדר הממ"דים הדירתיים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא העיר בני ברק, שבה רק ל-27% ממשקי הבית יש ממ"ד, אך ל-63% מהם יש מקלט נגיש. פתרון זה מביא את שיעור המיגון הכולל בעיר ליותר מ-80%, בדומה למצב ברוב הערים הגדולות האחרות בארץ. היוצאת מן הכלל היא העיר ירושלים, שבה רק ל-69% ממשקי הבית יש פתרון מיגון כלשהו, בין אם מדובר בממ"ד, מיגונית או מקלט נגיש. למעשה, רבע ממשקי הבית במחוז ירושלים ובעיר עצמה נותרו ללא כל מיגון נגיש, נתון המציב אותם בדרגת הפגיעות הגבוהה ביותר בארץ.

כאשר צוללים לתוך פילוח האוכלוסייה, מתגלים פערים עמוקים ומשמעותיים גם בין המגזרים השונים בישראל. בקרב האוכלוסייה היהודית, ל-53% ממשקי הבית יש ממ"ד דירתי, ורובו המכריע של הציבור שאין לו ממ"ד, כ-80%, נהנה מגישה למקלט או למיגונית קרובה. פילוח זה מביא את שיעור המיגון הכולל בחברה היהודית ל-91%. מנגד, בחברה הערבית המצב מאתגר בהרבה: רק ל-36% ממשקי הבית יש ממ"ד, ורק ל-28% מאלו שאין להם ממ"ד יש נגישות למקלט או למיגונית קרובה. כתוצאה מכך, רק ל-54% ממשקי הבית הערביים יש פתרון מיגון נגיש כלשהו, נתון המצביע על פער הגנה דרמטי הדורש התייחסות מערכתית מקיפה.

במבט כלל ארצי, ל-85% ממשקי הבית בישראל יש פתרון מיגון כלשהו בהישג יד, בעוד ש-15% מהתושבים נאלצים להתמודד עם שגרת חירום ללא ממ"ד, מיגונית או מקלט נגיש קרוב לביתם. הנתונים הללו, המבוססים על מדגם מייצג של 6,452 משיבים בני 20 ומעלה המייצגים כ-6.3 מיליון אזרחים, מחדדים את הצורך הדחוף בגיבוש תוכניות לאומיות לחיזוק המיגון בערים הוותיקות וביישובים הערביים, מתוך הבנה כי נגישות למיגון היא צורך בסיסי שחייב להיות שוויוני עבור כלל אזרחי המדינה.