העשרים ושלושה ביוני מציין ציון דרך היסטורי ומשמעותי עבור הכלכלה הבריטית והאירופית כאחד, במלאת עשור למשאל העם שבו החליטו אזרחי הממלכה המאוחדת לעזוב את האיחוד האירופי. תהליך העזיבה, שזכה לכינוי ברקזיט, הבשיל לידי פרידה רשמית בסוף חודש ינואר של שנת אלפיים ועשרים, ולאחריו החלה תקופת מעבר מורכבת. מאז אותו רגע, בריטניה אכן הצליחה להשיב לידיה את השליטה המלאה על שורה של תחומי מדיניות קריטיים שנידונו רבות במהלך קמפיין העזיבה, ובהם ניהול הסכמי סחר עצמאיים, קביעת מדיניות הגירה ועיצוב מחדש של המסגרות הרגולטוריות המקומיות. עם זאת, המציאות בשטח התבררה כמורכבת הרבה יותר מההבטחות. עצם ההמתנה וההיערכות לברקזיט, וכמובן היישום בפועל של ההסכמים החדשים החל משנת אלפיים עשרים ואחת, נקשרו באופן ישיר לירידה מורגשת בביצועי המשק הבריטי, כפי שמשתקף בשורה של מדדים כלכליים מרכזיים.
כיום, על רקע מתחים גיאופוליטיים גוברים בעולם ואתגרים גלובליים משותפים, מקבלי ההחלטות בלונדון מוצאים את עצמם בעמדה שמחייבת חשיבה פרגמטית. בריטניה מנסה כעת לבסס מחדש ערוצי פעולה משותפים ויעילים עם מי שנותר השותף הכלכלי המרכזי והחשוב ביותר שלה, האיחוד האירופי. הברקזיט, מסתבר, היה מהלך רחוק מלהיות מושלם או נקי. בעוד שמשאל העם אכן אפשר לממלכה המאוחדת להחזיר לעצמה סמכויות ניהול בלעדיות באזורי ממשל רבים, הריבונות המחודשת הזו לא הובילה לנתק מוחלט וחד וחלק מהיבשת כפי שחלק מתומכי המהלך קיוו. למעשה, ההתפתחויות בשנים האחרונות סטו במידה רבה מהציפיות המקוריות של מובילי המהלך, והמחישו עד כמה הכלכלות שזורות זו בזו באופן עמוק.
בזירת הסחר הבינלאומי, בריטניה אכן ניצלה את עצמאותה החדשה ופעלה במרץ לחתימה על הסכמי סחר חופשי חדשים עם מדינות מפתח ברחבי העולם, במטרה לפצות על אובדן השוק האירופי המאוחד. היא חתמה על הסכם סחר חופשי עם יפן בשנת אלפיים עשרים ואחת, המשיכה עם אוסטרליה וניו זילנד בשנת אלפיים עשרים ושלוש, ואף רשמה הישג אסטרטגי כשהצטרפה להסכם הסחר הטרנס פסיפי המקיף בשנת אלפיים עשרים וארבע. למרות המאמצים הדיפלומטיים והכלכליים הללו שניסו לייצר אלטרנטיבות גלובליות, התנופה של היצוא הבריטי נחלשה משמעותית והיא כיום מפגרת מאחורי קצב התאוששות היצוא של מדינות האיחוד האירופי.
הנתונים העסקיים מספרים את הסיפור בצורה הברורה ביותר ומראים כי קשה לשנות הרגלי מסחר. נפח הסחורות שבריטניה מייצאת למדינות האיחוד האירופי צנח בארבעה עשר אחוזים בין שנת אלפיים ותשע עשרה לשנת אלפיים עשרים וחמש. הירידה הזו משקפת היטב את העלויות החדשות, הבדיקות במכס, הבירוקרטיה והחסמים שהתווספו לתהליך ייצוא הסחורות מעבר לתעלה. למרות הצניחה הדרמטית הזו, המספרים מוכיחים כי אי אפשר באמת לבטל את כוחה של הגיאוגרפיה. האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של בריטניה בפער ניכר מכל אזור אחר בעולם, והוא אחראי לכארבעים ואחד אחוזים מסך יצוא הסחורות והשירותים של המדינה. עובדה זו מדגישה את החשיבות העצומה של קרבה גיאוגרפית בסחר בינלאומי ומבהירה את המציאות שמאלצת כעת את ההנהגה הבריטית להניח בצד את המחלוקות הפוליטיות, ולחפש פתרונות יצירתיים כדי לשקם ולהקל על שיתוף הפעולה הכלכלי עם שכנותיה ליבשת.
