הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את נתוני החשבונות הלאומיים המעודכנים לרבעון השני של שנת 2026, ומהם משתקפת תמונה כלכלית מורכבת של משק הנמצא בתהליך יציאה ממשבר. במהלך החודשים האחרונים, הכלכלה הישראלית הפגינה יכולת התאוששות מהירה ממבצע שאגת הארי, אשר גבה מחיר כלכלי כבד בחודשי השנה הראשונים בשל המערכה הביטחונית הנרחבת מול איראן. ההתאוששות באה לידי ביטוי בזינוק בולט של 15.4% בצמיחה בחישוב שנתי, המשקפים עלייה של 3.6% בחישוב רבעוני. נתונים אלו מגיעים לאחר נסיגה כלכלית משמעותית של 3.8% בחישוב שנתי, שהם 1% בחישוב רבעוני, אשר נרשמה ברבעון הראשון של השנה בשיאה של המלחמה. הצמיחה החזקה שנרשמה כעת משקפת למעשה פיצוי ישיר על אותו רבעון ראשון וחלש, כך שחלק ניכר מאותה התאוששות נובע מפעילות כלכלית שפשוט נדחתה מתקופת הלחימה אל עבר הרבעון השני עם החזרה ההדרגתית לשגרה. נתונים אלו מקבלים חיזוק מעודד אף יותר כאשר בוחנים את המגזר העסקי בלבד, שם נרשמה עלייה תלולה של 16.6% המעידה על יכולתו של המגזר להסתגל למצבי הקיצון הביטחוניים.

כאשר מעוניינים לבחון את מצב המשק בצורה רחבה ומכלילה יותר, מומלץ להשוות בין המחצית הראשונה של שנת 2026 כולה לבין המחצית השנייה של שנת 2025. השוואה חצי שנתית זו מספקת פרספקטיבה מאוזנת יותר ומלמדת על עלייה של 3.2% בתוצר המקומי. המשמעות המעשית היא שאם המשק הישראלי ימשיך לייצר במחצית השנייה של 2026 בדיוק באותו הקצב, הרי שנתוני הצמיחה השנתיים יהיו מאכזבים למדי ויישארו נמוכים מהתחזיות האופטימיות של בנק ישראל ומשרד האוצר אשר הציבו יעד צמיחה של 4% בשנת 2026. למרות שטרם ניתן לקבוע בוודאות את המגמה הסופית השנתית, התוצר העסקי במחצית זו בכל זאת צמח בשיעור חיובי של 4.7%. כדי להבין לעומק את המגמות הכלכליות, יש לבחון בקפידה את מנועי הצמיחה המרכזיים. הצמיחה המשמעותית והבולטת ביותר נרשמה בהוצאה לצריכה ציבורית אשר זינקה בשיעור של 19.5% בחישוב שנתי ועלתה ב-4.6% בחישוב רבעוני. זינוק זה נובע ברובו המכריע מכך שתקציב המדינה אושר רק בשלהי הרבעון הראשון ולכן עיקר ההוצאה הממשלתית נדחתה והורגשה במלוא עוצמתה רק במהלך הרבעון השני. עובדה זו אמורה למתן מעט את ההתלהבות מסדרת התוצאות החזקות, שכן צמיחה הנשענת באופן כה דרמטי על הוצאה ממשלתית נחשבת לרוב כצמיחה שאינה יציבה. במבט על פני מחצית השנה כולה מגלים כי התרומה של ההוצאה הציבורית מתמתנת משמעותית ואינה מהווה את הרכיב המרכזי והבריא ביותר בפעילות.

התבוננות בחישוב חצי שנתי חושפת בנוסף ירידה קלה של 0.4% בהוצאה לצריכה הפרטית. נתון זה יכול להעיד על התכווצות מסוימת בהכנסה הפנויה של משקי הבית המצביעה על האטה אמיתית בקצב הפעילות הכלכלית היומיומית. מנגד, החישוב הרבעוני מראה התאוששות מרשימה בייצוא הישראלי אשר חווה עדנה מחודשת עם קפיצה של 25.2% בחישוב שנתי. ההתאוששות בהשקעות בנכסים קבועים הייתה מתונה יותר ועמדה על 6.3% בחישוב שנתי, שהם 1.5% בחישוב רבעוני, אף שבמבט חצי שנתי הגידול עומד על נתון של 10.6%. צלילה מעמיקה אל תוך מנועי הצמיחה מגלה נקודה אסטרטגית רבת חשיבות השופכת אור על הפער שבין הנתונים הסטטיסטיים המעודדים לבין המציאות בשטח. מסתבר כי חלק מהותי מהצמיחה הכלכלית מבוסס בפועל על ייצור שמבוצע מעבר לים. אם מנטרלים את הייצור הישראלי בחוץ לארץ, מגלים כי הצמיחה החצי שנתית קורסת ועומדת על 1% בלבד במקום 3.2% כפי שמוצג בנתונים הכוללים הארציים. נתון אקטואלי ומרכזי הממחיש זאת במובהק הוא השפעתה העצומה של ענקית השבבים והטכנולוגיה אנבידיה על הכלכלה המקומית. בלעדי התרומה האדירה של חברה בודדת זו למדדי הייצוא והתוצר של המשק הישראלי דרך פעילות הפיתוח והייצור שלה, הכלכלה הפנימית הייתה מציגה צמיחה אפסית כמעט. כלומר, הכלכלה המקומית הפיזית בתוך ישראל ייצרה במחצית הראשונה של 2026 ערך כמעט זהה של סחורות ושירותים לאלו שיוצרו במחצית שקדמה לה. הדבר מעיד בבירור כי הפעילות העסקית המקומית נמצאת בסוג של סטגנציה, שכן על אף שהרבעון השני סיפק פיצוי מספרי, הכלכלה הפנימית מתקשה לצמוח בצורה אורגנית רחבה.

המונח המקצועי המתאר תופעה זו נקרא ייצוא ללא מעבר בגבול והוא מתייחס לחברות רבות בבעלות ישראלית, ביניהן חברות ביטחוניות, חברות תרופות גדולות וחברות חומרה, אשר מחזיקות פסי ייצור במדינות זרות. כאשר חברה מוכרת תוצרת המיוצרת מחוץ לישראל, הפעילות נרשמת לזכות התוצר המקומי. אין ספק כי מדינת ישראל מפיקה תועלת כלכלית רבה מאותן חברות המשלמות מסים ישירים לקופת האוצר. מנגד, מנקודת מבט של מדיניות כלכלית ומאקרו, קיים פער תהומי בין חברה המקיימת את הייצור הפיזי שלה בארץ לבין כזו המייצרת מחוץ לגבולותיה. חברה המייצרת בארץ תורמת להעסקת אלפי עובדים מקומיים, מפרישה מס הכנסה מהמשכורות, מכניסה כספי מע"מ ומשלמת ארנונה משמעותית. אלו תמורות שהמדינה מפסידה כאשר הייצור נודד החוצה. לכן, כאשר כלכלני בנק ישראל ומשרד האוצר רואים צמיחה של 3.2%, הם עשויים להסיק בטעות כי שוק התעסוקה חזק ויציב. אך מכיוון שהגידול נובע בחלקו המכריע מסחורה שכלל לא יוצרה פיזית בישראל, ההשפעה החיובית על התעסוקה הישראלית מצטמצמת במידה רבה.

לעובדה שנתח כה גדול מהייצור הלאומי מתבצע מעבר לים ישנה השפעה גם על הבנק המרכזי ועל החלטות הריבית. כאשר הפעילות המקומית נמצאת בקיפאון מוחלט, הבנק עשוי לחשוש פחות מאינפלציה מקומית ולהאיץ את סדרת הפחתות הריבית כדי לתמרץ את המשק. החלטות אלו של בנק ישראל מתקבלות על סמך ניתוח מדוקדק של הנתונים, וכאשר הכלכלה המקומית מדשדשת, מתגבר החשש כי העסקים המקומיים קורסים תחת הנטל. הפחתת ריבית יכולה להוות אוויר לנשימה עבור אותם עסקים ולאפשר להם אשראי זול יותר להישרדות. בנוסף, פיזור הייצור העולמי מהווה תעודת ביטוח אסטרטגית לחברות ישראליות רבות מפני התחזקות המטבע המקומי ומסביר כיצד הייצוא הישראלי ממשיך להפגין חוסן גם בתקופות בהן השקל חזק במיוחד מול הדולר והאירו. הנתק הולך וגדל בין המספרים הנוצצים המשתקפים בדוחות הצמיחה לבין התחושה הסובייקטיבית של בעלי העסקים בישראל. תופעה זו מחייבת את מקבלי ההחלטות בממשלה לאמץ גישה מציאותית יותר, להעמיק את הבחינה של מצב הפעילות הכלכלית האמיתית בתוך גבולות המדינה פנימה, ולא להישען באופן בלעדי על פעילותן הענפה של חברות ישראליות בודדות בשווקים הגלובליים.