הקצבה הצבאית המשולמת לפורשי שירות הקבע בצה"ל עומדת זה שנים במוקד דיון ציבורי ותקציבי ער, הנובע מעלותה הגבוהה של הפנסיה הצבאית וממקומה המרכזי ככלי לשימור כוח אדם איכותי במערכת הביטחון. מנגד, עלו לאורך השנים טענות המדגישות את אופי השירות הייחודי, הכולל עומס תעסוקתי גבוה, ניידות תכופה, סיכונים ביטחוניים ורכישת הון אנושי שלא תמיד ניתן להעברה ישירה לשוק העבודה האזרחי, מה שמצדיק פיצוי בגין שחיקה וקשיים בהשתלבות בקריירה שנייה באמצע שנות הארבעים לחיים. מחקר חדש שערכו ספי בכר וד"ר אדית זנד מחטיבת המחקר של בנק ישראל מבקש להעניק בסיס עובדתי לדיון זה, באמצעות אומדן כמותי של "פרמיית השירות" – הפער בהכנסה האזרחית הצפויה בין פורשי הקבע לבין משרתים שעזבו את השירות ביוזמתם בשלב מוקדם יותר.

התרומה הייחודית של המחקר נעוצה בשימוש בנתונים מנהליים מקיפים מצה"ל ומרשות המסים, המאפשרים בניית קבוצת השוואה איכותית ורלוונטית. החוקרים בחרו להשוות את הפורשים למי שעזבו את השירות ביוזמתם, מתוך הנחה כי קבוצה זו עברה סינון מוסדי דומה לזה של הפורשים, ולכן היא משקפת יכולות ומאפיינים תעסוקתיים דומים, מה שמנטרל חלק ניכר מהטיות הסלקציה שקיימות בהשוואה לכלל האוכלוסייה האזרחית. הממצאים מעלים כי בטווח הקצר, שלוש שנים לאחר השחרור, שיעורי התעסוקה של שתי הקבוצות דומים, אך הכנסתם מעבודה של הפורשים נמוכה מזו של המשתחררים ביוזמתם, מה שמאשש את קיומה של "פרמיית שירות" שלילית במישור האזרחי הטהור.

עם זאת, כאשר משקללים את הקצבה הצבאית כחלק מההכנסה הכוללת, התמונה משתנה באופן מובהק לטובת הפורשים. חישוב ההכנסה המצטברת לאורך מחזור החיים, מגיל 27 ועד גיל 67, מעלה כי במתווה הפנסיה התקציבית הישן, הכנסתם של קצינים פורשים הייתה גבוהה בכ-24 אחוזים מזו של משתחררים ביוזמתם, וגם אצל הנגדים נרשם יתרון דומה. יתרון זה אינו נובע משכר גבוה יותר בשנות השירות, שכן נמצא כי בשנות השירות בקבע המובהק השכר השוטף של משרתי הקבע נמוך יותר מזה של המשתחררים ביוזמתם, אלא מבוסס רובו ככולו על ההכנסה הגבוהה לאחר הפרישה מהמערכת הצבאית.

השינויים המבניים שעברו על הפנסיה הצבאית בעשור האחרון צמצמו במידה ניכרת את יתרונם הכלכלי של הפורשים. יישומם של מתווה "כחלון-יעלון" בשנת 2015, והסיכום התקציבי לשנים 2023–2027, הובילו להפחתה בקצבאות ולשינויים בגיל הפרישה, מה שהוביל לכך שיתרון ההכנסה של הפורשים ירד לכ-14 אחוזים בקרב קצינים ולכ-19 אחוזים בקרב נגדים. כאשר לוקחים בחשבון את הגידול באי-הוודאות של המשרתים בנוגע לתנאי הפנסיה העתידיים – דבר המתבטא בשיעורי היוון גבוהים יותר בחישובים הכלכליים – הפערים המהוונים מצטמצמים עוד יותר, לכדי 10 עד 15 אחוזים בלבד.

ממצאי המחקר מספקים תמונה עובדתית מורכבת על שוק העבודה של יוצאי הצבא. מצד אחד, הקצבה הצבאית אכן מהווה מנגנון פיצוי המעניק לפורשים יתרון בהכנסה לאורך החיים בהשוואה לאלטרנטיבות בשוק הפרטי. מצד שני, השינויים התכופים במתווי הפנסיה והפחתת גובה הקצבאות יצרו סביבה של אי-ודאות כלכלית שמשפיעה על תמריצי השירות, וזאת על רקע שחיקה כללית בשכר המגזר הציבורי בהשוואה למגזר העסקי. הנתונים מצביעים על כך שאיכות כוח האדם המשתחרר ביוזמתם עולה לאורך השנים, מה שמעיד על אתגר מתמשך של צה"ל בשימור המשרתים המיומנים ביותר, במיוחד במקצועות טכנולוגיים ובתפקידי פיקוד קריטיים, שבהם התחרות עם השוק האזרחי היא העזה ביותר.

המחקר של בנק ישראל אינו קובע מהו גובה הפער "הראוי" או מהו הפיצוי הנכון בגין שירות צבאי, שכן אלו שאלות של מדיניות חברתית וביטחונית המצויות בידי קובעי המדיניות, הנדרשים לאזן בין איכות כוח האדם לבין האחריות התקציבית והיעילות הכלכלית. עם זאת, התשתית העובדתית המוצגת בו מאפשרת להבין כי מבנה התגמול הצבאי עבר שינוי עמוק, וכי היתרון הכלכלי המצטבר של פורשי הקבע נשחק באופן ניכר. הבנת התהליכים הללו חיונית לכל מי שמעוניין לדון באופן רציונלי בסוגיית שימור ההון האנושי בצה"ל, תוך הבנה כי המציאות התעסוקתית והכלכלית של משרתי הקבע בישראל של 2026 רחוקה מאוד מהמודלים שהיו נהוגים בראשית דרכה של המערכת.