משק האנרגיה הישראלי התעורר לאחרונה לדיווח דרמטי המשקף את אחת העסקאות הגדולות והמשמעותיות ביותר שנחתמו בו בשנים האחרונות. מדובר בהסכם לאספקת גז טבעי ממאגר לוויתן לתקופה ארוכה של עשרים שנה, המיועד לחברות הבנות של דליה אנרגיה, וספציפית עבור הפעלתן של תחנות הכוח אשכול וצפית. היקפה הכספי של העסקה מוערך בסכום עתק של כ-6.7 מיליארד דולר, נתון המעיד על חשיבותה האסטרטגית הן עבור יצרניות החשמל והן עבור מפיקות הגז. אך מעבר למספרים הגדולים ולכותרות המרשימות, צלילה לתוך פרטי החוזה חושפת מנגנונים כלכליים מתוחכמים והצצה מרתקת לדינמיקה שבין השותפות השונות המחזיקות במאגר.
כדי להבין את המשמעות הכלכלית של ההסכם, יש לבחון תחילה את מנגנון התמחור שנקבע בו. על פי הנתונים, סך ההכנסות החזוי לאורך כל חיי החוזה מחולק בכמות הגז המצטברת שצפויה להיות מסופקת, העומדת על כ-32 מיליארד מטרים מעוקבים (BCM). חישוב זה גוזר מחיר נומינלי ממוצע של כ-5.85 דולר ליחידת חום. במבט ראשון, מחיר זה עשוי להיראות גבוה ביחס למחיר הבסיס הנוכחי בשוק המקומי עבור עסקאות חדשות, אשר נע סביב 4.7 דולר ליחידת חום. אולם, הפער הזה אינו מקרי ואינו נובע מתמחור יתר שרירותי. ההסבר טמון בכך שמחיר הגז בעסקה זו אינו סטטי וקבוע מראש, אלא מוצמד במלואו לתעריף החשמל הכללי במשק. כלומר, הערכת ההכנסות של מוכרות הגז מגלמת בתוכה כבר כעת את הציפיות לעליית תעריפי החשמל ולאינפלציה שתתרחש לאורך שני העשורים הבאים, מה שמעניק להן הגנה כלכלית ארוכת טווח מפני שחיקת ערך הכסף.
אחד ההיבטים המעניינים והחריגים ביותר בעסקה זו נוגע למבנה השותפות החתומה עליה. באופן מסורתי, עסקאות מכירת גז מבוצעות על ידי כלל השותפות במאגר יחד. אולם הפעם, ענקית האנרגיה האמריקאית שברון, המשמשת כמפעילת מאגר לוויתן, בחרה שלא לקחת חלק בהסכם. כתוצאה מהחלטה זו, מי שמוכרות את הגז בפועל וחתומות על החוזה הן אך ורק השותפויות הישראליות, ניו-מד אנרג'י ורציו אנרגיות. בהתאמה, שתי החברות הללו מתחלקות לבדן בחוזה ובהכנסות העתידיות ממנו, בדיוק על פי יחס ההחזקות היחסי שביניהן בתוך חלקה של שברון שלא נמכר: ניו-מד אנרג'י מחזיקה ב-75.14 אחוזים מתוך נתח זה, ורציו אנרגיות מחזיקה ב-24.86 אחוזים.
הפיצול הזה בין השותפות אינו מעיד על משבר, אלא משקף היגיון אסטרטגי חד וברור של כל אחד מהצדדים, הנגזר מאופי הפעילות והיעדים העסקיים שלו. מנקודת המבט של החברות המקומיות, ניו-מד ורציו, העסקה הנוכחית היא מהלך מבריק של ניהול סיכונים. היא מאפשרת להן לנעול עוגן ביקוש מקומי ויציב בהיקף עצום, אשר מוגן מפני אינפלציה ומבטיח להן תזרים מזומנים מובטח לשנים רבות. הביטחון הזה מגובה גם במנגנון מוכר בענף המכונה Take or Pay, המחייב את הלקוח לשלם על כמות גז מינימלית גם אם לא צרך אותה בפועל. הוודאות הזו חיונית עבור החברות הישראליות מול ציבור המשקיעים ומחזיקי איגרות החוב שלהן.
מנגד, מערכת השיקולים של ענקית בינלאומית כמו שברון היא שונה לחלוטין. עבור שברון, העדפה ברורה היא לשמור את קיבולת הפקת הגז הפנויה שלה לטובת שווקי ייצוא עתידיים, כדוגמת מצרים, ירדן או פרויקטים להנזלת גז טבעי (LNG) שיופנו לאירופה ואסיה. החוזים בשווקים הבינלאומיים הללו מוצמדים לרוב למחירי הנפט העולמיים, תמחור המאפשר לחברה למקסם רווחים בתקופות של גאות במחירי האנרגיה. יתרה מכך, שמירה על גז לייצוא מאפשרת לשברון לפזר את הסיכונים הגיאופוליטיים והמסחריים שלה באופן שתואם הרבה יותר את תיק הנכסים הבינלאומי העצום שהיא מנהלת ברחבי העולם.
במבט רחב על משק האנרגיה הישראלי, הסכם דליה מהווה נקודת ציון חשובה המעידה על התבגרות השוק. אנו רואים כיצד אינטרסים מסחריים שונים ומגוונים של שותפים בכירים באותו מאגר יכולים לחיות זה לצד זה באופן יעיל, הרמוני ומכבד. בעוד שהחברות המקומיות מבצרות את מעמדן ומבטיחות לעצמן תזרים הכנסות יציב ובטוח בתוך גבולות השוק המקומי, המפעיל הבינלאומי שומר על הגמישות העסקית הנדרשת לו כדי להתחרות ולפעול במגרש הגלובלי. מודל פעולה גמיש זה מוכיח כי משק הגז הישראלי הגיע לרמת תחכום גבוהה, המאפשרת ניצול מיטבי של משאבי הטבע תוך התאמה מדויקת לצרכים השונים של כלל השחקנים המעורבים.
