רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון, בראשות הממונה עמית גל, פרסמה לאחרונה מסמך המתווה עקרונות מנחים חדשים עבור הגופים המוסדיים בישראל. עקרונות אלו מתמקדים בניהול סיכוני הנזילות אשר גלומים בחשיפה ההולכת וגוברת לנגזרים הנקובים במטבע חוץ. מטרת המהלך היא להגן על האינטרסים של החוסכים, לחזק את יציבותה של המערכת הפיננסית כולה ולהבטיח את תפקודו התקין של שוק המט"ח המקומי גם בתקופות סוערות. בעתיד הקרוב, הרשות מתכוונת לפעול לעדכון תקנות הפיקוח משנת 2012, כך שעקרונות אלו יעוגנו באופן מחייב בחקיקה הרשמית.
בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה חדה בהיקף החשיפה של הגופים המוסדיים לחוזים עתידיים על מניות בחו"ל, פעולה שנעשית כחלק מניהול שוטף של כספי החוסכים. כדי להבין את סדר הגודל של השינוי, מספיק להסתכל על הנתונים: טרם משבר הקורונה עמד היקף החשיפה על כ-100 מיליארד שקלים, שהיוו כ-6% מסך הנכסים המנוהלים. כיום, הסכום זינק לכ-400 מיליארד שקלים, המהווים כ-14% מסך הנכסים המנוהלים על ידי אותם גופים. השקעות אלו, על אף היתרונות הרבים שהן מציעות, טומנות בחובן סיכונים מהותיים למערכת. ההשקעה בחוזים עתידיים מתבצעת תוך התחשבנות יומית, לרוב בדולר אמריקאי, בהתאם לתנודות במחירי נכס הבסיס, כאשר שינוי של 1% במדד גורר רווח או הפסד של כ-1% משווי החשיפה. התחשבנות זו היא מיידית ומאלצת את הגופים להחזיק נזילות מספקת במט"ח כדי לעמוד בדרישות הביטחונות כשהשווקים יורדים.
כדי להבין את מנגנון הסיכון, יש לצלול לאופן שבו מבוצעת ההשקעה. השקעה בחוזה עתידי מבוססת על סכום רעיוני, כאשר במועד כריתת החוזה מופקד אצל הברוקר שיעור מסוים מערך ההשקעה שעומד לרוב על כ-5% מהסכום הרעיוני ונקוב במט"ח. היתרה מוחזקת בדרך כלל בנכסים שקליים קצרים ונזילים, כמו מק"מ או איגרות חוב ממשלתיות, המשמשים כבטוחה להשלמת הביטחונות בעת ירידות שערים. מודל זה יוצר אי-התאמה מטבעית מובנית, שכן דרישת הביטחונות במצב של ירידות שערים מתבצעת באופן יומי ובמטבע חוץ, בעוד שהבטוחות הקיימות מוחזקות רובן בשקלים. במקרה כזה, הגופים המוסדיים נאלצים למכור נכסים שקליים בהיקפי ענק כדי לרכוש מט"ח, לעיתים תכופות תוך כדי פיחות של השקל, תהליך שמעצים את הלחץ הכלכלי גם בשוק ההון המקומי וגם בשוק המטבע.
הסכנה אינה תיאורטית בלבד, והיא כבר באה לידי ביטוי מוחשי במהלך משבר הקורונה בשנת 2020. לאור הזינוק בחשיפה לנגזרים מאז אותו משבר, ירידות חדות במדדי מניות בחו"ל עלולות לייצר כיום דרישת נזילות עצומה במט"ח, אשר מוערכת בסכום של כ-33 מיליארד דולר. אף על פי שהגופים המוסדיים הרחיבו את כריות הנזילות שלהם מאז, מרכזיותם במערכת הפיננסית מחייבת יצירת מסגרת מסודרת לניהול סיכונים שתפחית השלכות מערכתיות במצבי קיצון. בשל כך, קובע הממונה כי גופים מוסדיים חייבים להחזיק נכסים נזילים הנקובים במט"ח בשיעור מינימלי של 10% מתוך החשיפה הרעיונית הכוללת לחוזים עתידיים שעוקבים אחר מדדי חו"ל. הגיון זה נועד להבטיח את עמידתם של הגופים בדרישות הביטחונות בזמן אמת, לצמצם את לחצי המכירה וההמרה בשוק המט"ח המקומי ולחזק את היציבות הפיננסית של ישראל.
העקרונות המנחים שגובשו מספקים כלים פרקטיים לניהול המצב. ראשית, נדרש מכל גוף מוסדי להגדיר נהלים ברורים להערכת סיכוני נזילות, ולבצע הערכה זו לפחות פעם בשנה או בכל מקרה של שינוי מהותי בפרופיל הסיכון. שנית, ועדת ההשקעות של הגוף נושאת באחריות לקיים פיקוח ובקרה נאותים על התהליך, לדון ולקבוע את מדיניות הנזילות בהתבסס על נתונים, מצגים ותרחישי קיצון, תוך הבנה עמוקה של הסיכונים. אותם נכסים נזילים שיש להחזיק בשיעור של לפחות 10% מהווים כלי קריטי לעמידה בקריאות להשלמת ביטחונות בתקופות של תנודתיות. נכסים אלו מוגדרים ככאלה שניתן להנזיל ברמה היומית, והם כוללים בין היתר מזומנים במט"ח, איגרות חוב ממשלתיות של ארצות הברית, פיקדונות יומיים במט"ח ויחידות השתתפות בקרנות כספיות הנקובות במט"ח. מעבר לכך, אם נוצר מצב קיצון שבו ישנה דרישה משמעותית ומתמשכת להשלמת בטחונות בגלל ירידות חדות בשווקים, הגופים המוסדיים מצופים להשלים מחדש את יתרות הנזילות שלהם בתוך פרק זמן סביר, אשר לא יעלה על 30 ימים, כדי להבטיח את המשך העמידה במדיניות ההשקעות וניהול הסיכונים שלהם.
