עסקת הענק שנועדה לעצב מחדש את עתידה של חברת הספנות הלאומית לשעבר, צים, נתקלת בחומה בצורה בתוך מסדרונות הממשלה בירושלים. מנכ"ל משרד האוצר, ישראל מלאכי, הגיש חוות דעת מקצועית ונחרצת לרשות החברות הממשלתיות, שבה הבהיר כי אין להעניק את אישור המדינה לעסקת המיזוג המתוכננת של צים עם ענקית הספנות הגרמנית האפאג-לויד וקרן ההשקעות פימי במתווה שהוצג. מדובר בהחלטה שאינה רק עניין פיננסי או מסחרי גרידא, אלא סוגיה ביטחונית ואסטרטגית מן המעלה הראשונה, הנוגעת ישירות לעורק החיים של כלכלת ישראל בשגרה ובייחוד בעתות מלחמה. עמדה זו מגיעה כחזית אחידה של הדרגים המקצועיים הבכירים ביותר במשרד האוצר, לרבות אגף החשב הכללי, אגף התקציבים, אגף הכלכלן הראשי והלשכה המשפטית, אשר קבעו פה אחד כי הסיכונים הטמונים בעסקה גוברים באופן מובהק על היתרונות הפוטנציאליים שלה.

המכשול החוקי המרכזי העומד בפני היזמים הוא "מניית הזהב" שמחזיקה מדינת ישראל בצים מאז הפרטתה. מניית הזהב נועדה להבטיח את האינטרסים החיוניים של המדינה, ובראשם שימור צי אוניות בשליטה ישראלית שיבטיח נגישות רציפה לחופי ישראל בכל תרחיש גיאו-פוליטי. בחוות הדעת של האוצר מפורטות סדרה של נורות אדומות בוהקות, כאשר בראשן עומדת שאלת זהות בעלי המניות בהאפאג-לויד. ממשלות קטאר וסעודיה מחזיקות יחד בנתח משמעותי ביותר מענקית הספנות הגרמנית, עם 12.3% לקטאר ו-10.2% לסעודיה. בעיני כלכלני האוצר, העברת השליטה התפעולית או יצירת תלות עמוקה בחברה שבה לממשלות אלו יש השפעה מהותית מהווה סיכון אסטרטגי ממשי, שעלול לחשוף את מדינת ישראל ללחצים פוליטיים כבדים ולשיתוק תנועת האוניות דווקא ברגעי חירום ומשבר.

מעבר לסיכון המדיני, הניתוח הכלכלי של המתווה חושף בעיה קשה של ניגוד עניינים מובנה. על פי התוכנית שהוצעה, החברה המקומית שתפעל בישראל, "צים ישראל", תישען כמעט לחלוטין על התשתיות התפעוליות, המערכות והצי של האפאג-לויד, בעוד ששתיהן אמורות להמשיך ולהתחרות זו בזו על קווי סחר מרכזיים, ובראשם הקו הרווחי והחשוב לארצות הברית. מצב שבו חברה אחת תלויה לחלוטין במתחרה הישירה שלה לצורך פעילותה השוטפת אינו מאפשר תחרות אמיתית, ומעמיד בספק את שרידותה העסקית של הזרוע הישראלית לאורך זמן.

נקודת תורפה מרכזית נוספת שמדגיש האוצר נוגעת לביטחון האספקה של המשק הישראלי, התלוי בסחר ימי לכ-99% מסך היבוא והיצוא שלו. המתווה המוצע מוביל לאובדן הקווים העצמאיים הישירים של צים למזרח הרחוק, אזור המהווה מקור לכ-35% מכלל יבוא המכולות למדינה. בשנים האחרונות, כאשר נתיבי השיט הבינלאומיים בים סוף ובמצרי באב אל-מנדב הפכו למוקד של איומים ביטחוניים וחברות זרות רבות ביטלו או שינו את מסלולי העגינה שלהן בישראל, הוכיחה היכולת העצמאית של צים את חשיבותה הקריטית. באוצר מבהירים באופן חד-משמעי כי הסתמכות על אוניות בבעלות זרה אינה מספקת מענה אמין בעתות משבר, שכן אינטרסים של חברות ספנות זרות וממשלות זרות תמיד יגברו על מחויבותן ליציבות השוק הישראלי.

גם המבנה הפיננסי של העסקה מעורר ביקורת נוקבת מצד המדינה, בטענה של גלגול סיכונים לא הוגן על גב הציבור. על פי המתווה, קרן ההשקעות פימי מקבלת את החברה ללא תשלום מיידי וללא השקעת הון עצמי בשלב ההקמה. המשמעות המעשית היא חוסר סימטריה בוטה בניהול הסיכונים: אם המיזם יצליח, המשקיעים הפרטיים ייהנו מרווחי עתק; אך אם העסק ייקלע לקשיים או לקריסה, הפסדיה של הקרן יהיו שוליים בלבד. מי שתיאלץ להיכנס לתמונה, להזרים הון, להעמיד ערבויות מדינה ולשאת בעלויות הכבדות כדי להציל את שרשרת האספקה היא מדינת ישראל.

ההיבט התפעולי של הצי המוצע משלים תמונה מדאיגה זו, כשלפי ניתוח האוצר התוכנית נשענת על תחזיות שוק ורודות וחריגות שאינן מעוגנות במציאות הכלכלית. הפעילות המתוכננת מבוססת על צי אוניות ותיק ומיושן, בנות 11 עד 16 שנה, המונע במזוט. בעולם ספנות שעובר רגולציה סביבתית מחמירה, מעבר לדלקים ירוקים ומיסוי כבד על פליטות פחמן, שימוש באוניות כאלו יגרור עלויות תפעול גבוהות ויגרום לחברה להפסדים כבדים בתוך שנים ספורות בלבד.

רשות הספנות והנמלים לצד משרד האוצר מציבים תנאים ברורים וקשיחים להמשך הדרך, ומבהירים כי כל מתווה עתידי ידרוש בחינה מחדש מן היסוד והתאמה של מנגנוני ההגנה של מניית הזהב. המסר היוצא מירושלים הוא שדלת המיזוגים והרכישות אינה נעולה לחלוטין, אך היא תיפתח אך ורק לעסקה שתצמצם באופן מוחלט כל תלות בגורמים עוינים, תבטיח רציפות אספקה בלתי תלויה של מוצרים חיוניים לישראל בכל עת, ותציג מודל פיננסי אחראי ויציב לטווח הארוך שאינו משית את סיכוני ההתרסקות על כתפי משלם המסים.