בשולי עצרת האומות המאוחדות במרחב שבו מתקבלות החלטות המעצבות את זרימת ההון הגלובלי ואת פרמיות הסיכון של מדינות הלאום הדהד נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. המסר לא כוון בהכרח למשקיעים הזרים או לדיפלומטים שנטשו את האולם אלא תוכנן בקפידה עבור בסיס הבוחרים המקומי. בניתוח קר של המציאות הגיאו אסטרטגית המילים שנאמרו על הבמה בניו יורק משקפות ניתוק מסוים מהלך הרוח במסדרונות הממשל בוושינגטון ובבירות אירופה. נקודת הכובד של הנאום נשענה על הדיפת ההאשמות בדבר רצח עם ברצועת עזה טענה שאין לה אחיזה במציאות המבצעית של ישראל אך כזו שממשיכה להעיב על דירוג האשראי המוסרי והכלכלי של המדינה. הנתונים היבשים מראים כי סך ההרוגים הפלסטינים בשלוש השנים האחרונות עומד על כחמישים אלף בני אדם. לשם השוואה היסטורית שמציבה את המספרים בפרופורציה קרה הפצצת הירושימה בשנת 1945 גבתה את חייהם של שבעים עד שמונים אלף איש באופן מיידי. חישוב מהיר מגלה כי מספר ההרוגים בעזה מהווה כשישים ושניים אחוזים עד שבעים ואחד אחוזים מסך קורבנות ההדף הראשוני ביפן נתון שמעולם לא הוביל להאשמת ארצות הברית בהשמדת עם.

הזירה הבינלאומית מאזינה בקשב אך מפרשת את הנתונים דרך פריזמה שונה לחלוטין. שרים בקואליציה הנוכחית אינם מספקים חומרי הרגעה למשקיעים או לבעלי הברית. כאשר שר המורשת עמיחי אליהו הצהיר בחודש נובמבר 2023 כי הטלת פצצת אטום על רצועת עזה היא אפשרות קיימת הוא ייצר גלי הדף שפגעו ישירות באמינות הדיפלומטית של ירושלים. נתניהו מצידו ניסה לאזן את התמונה באמצעות סטטיסטיקה הומניטרית. ראש הממשלה הזכיר כי ישראל אפשרה הכנסת מיליון חיסוני פוליו ואספקת מזון בינלאומית בהיקף של טונה אחת לכל תושב ברצועה. עם זאת זיכרון השווקים והמערכת הבינלאומית ארוך יותר. בשלביה הראשונים של המערכה המדיניות הרשמית שאפה לנתק כליל את זרם הסיוע הזר המים והחשמל לרצועה. רק התערבות מסיבית של הבית הלבן והקהילה הבינלאומית מנעה את יישום המהלך. עובדה זו כשלעצמה אינה מגבשת עילה משפטית להאשמות החמורות המוטחות בישראל אך היא מסבירה את החשדנות העמוקה שבה מתקבלות הצהרותיה בקרב מוסדות פיננסיים וגופים בינלאומיים השוקלים את חשיפתם לאזור. במקום לייצר ודאות הרטוריקה המקומית מייצרת תנודתיות כאשר כל התבטאות בלתי שקולה של גורם רשמי מתורגמת מיד לעלייה במפלס הלחץ הדיפלומטי ולשחיקה איטית אך מתמשכת בהון המדיני של ישראל.

הפער בין הנרטיב הרשמי למציאות המשתקפת בדו"חות המודיעין מתרחב במיוחד סביב סוגיית יהודה ושומרון. נתניהו הקפיד למסגר את האירועים האלימים נגד קהילות פלסטיניות כפעילות שולית של כמאה וחמישים עבריינים צעירים המגיעים מחוץ לאזור תוך שהוא טוען כי מספר הנפגעים השנתי עומד על שניים או שלושה לכל היותר. "אני לא אסבול לקיחת החוק לידיים. אנחנו מדינת חוק. לכן, שמנו את השב"כ על אלה שפועלים באלימות נגד פלסטינים. אבל לזה מנהיגים זרים והתקשורת הזרה קוראים אלימות מתנחלים", ציין ראש הממשלה והוסיף כי מדובר בעיוות ואובססיה בהשוואה לאלפי פיגועי טרור נגד מתיישבים שומרי חוק. ואולם המספרים בשטח מצביעים על תופעה רחבה בהרבה. המעורבים בפגיעה ברכוש בהשחתת שדות חקלאיים ובגרימת נזק לגוף ולנפש אינם מסתכמים בקומץ נערים. חומרת המצב מקבלת משנה תוקף כאשר שר הביטחון ישראל כ"ץ עצר ב-22 בנובמבר 2024 את השימוש במעצרים מנהליים נגד יהודים ביהודה ושומרון. החלטה זו המגבילה את ארגז הכלים של זרועות הביטחון הופכת את ההתמודדות עם מפרי החוק למשימה כמעט בלתי אפשרית במיוחד לאור עמדתו של ראש השב"כ הנוכחי דוד זיני שצוטט באומרו כי "אין מחבלים יהודים".

הניסיון למקם את ישראל בעמדת הקורבן הנצחי נשען על זיכרונות היסטוריים אך מתקשה לספק אופק אסטרטגי. בתיאורו את התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים הזכיר נתניהו כי ישראל חלשה אז על שטח המהווה כשליש מאחוז אחד מסך השטח של העולם הערבי כולו בעודה עומדת בפני סכנת השמדה מצד שלושה צבאות. באותם ימים כשהיה תלמיד תיכון בפילדלפיה וטרם מלאו לו שמונה עשרה טס נתניהו לישראל ופגש את אחיו יוני אז קצין צנחנים בן 21. "אנחנו הולכים לנצח – אין לנו ברירה אחרת", כך על פי התיאור השיב יוני לשאלת אחיו הצעיר. אזכור נפילתו של יוני 11 שנים מאוחר יותר במהלך המבצע לשחרור 105 בני הערובה באנטבה מידי מחבלים שדרשו כופר ושחרור אסירים נועד לחזק את התזה לפיה כוח צבאי הוא המענה הבלעדי לאיומים. נתניהו אף הודה לממשלת אוגנדה על הצבת פסל לזכרו של אחיו פרט טריוויה שאינו משנה את התמונה המאקרו מדינית. המסקנה העולה מן הדברים היא חזון של ספרטה מודרנית מדינה הנסמכת אך ורק על חרבה לנוכח בידוד בינלאומי גובר. במקום לחפש נתיבים דיפלומטיים שיפרקו את המוקשים הגיאו פוליטיים ויורידו את פרמיית הסיכון של המשק הישראלי הגישה הנוכחית מקבלת את הבידוד כגזירת גורל. בסופו של יום הרטוריקה המלוטשת באו"ם משרטטת תמונת מצב של אומה המתבצרת בעמדותיה בעוד המערכת הבינלאומית ממשיכה לתמחר מחדש את כדאיות ההשקעה והתמיכה בה. ללא שינוי כיוון מדיני ההישענות הבלעדית על כוח צבאי עלולה להתברר כאסטרטגיה המכלה את משאביה הפנימיים של המדינה ומעמיקה את בידודה