מערכות היחסים המסחריות של האיחוד האירופי חושפות מציאות כלכלית מפוצלת, שבה גורם אחד שולט באופן מובהק ביבוא ואחר מהווה את יעד היצוא המרכזי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של האיחוד האירופי עבור הרבעון הראשון של שנת 2026, חמש המדינות המובילות בסחר מול אירופה במדינות שמחוץ לאיחוד הן סין, ארצות הברית, בריטניה, שוויץ וטורקיה. מדינות אלו מרכזות יחד יותר ממחצית מסך סחר החוץ של היבשת בסחורות. הנתונים מצביעים על דינמיקה עדינה ורגישה שבה אירופה מנסה לאזן בין צרכי השוק המקומי לבין תנודות גיאופוליטיות ומלחמות סחר מתהוות.

סין ניצבת בראש הרשימה כספקית הסחורות הגדולה ביותר של האיחוד האירופי. ברבעון הראשון של 2026 סיפקה המעצמה האסייתית סחורות לאירופה בשווי של 145.3 מיליארד אירו, נתון הגבוה כמעט פי שלושה משווי היצוא האירופי לסין באותה התקופה. הפער הזה יוצר גירעון מסחרי עצום של כמעט 100 מיליארד אירו, שהוא הגדול ביותר מבין כלל מערכות היחסים המסחריות של האיחוד. הגירעון הזה ממחיש את התלות העמוקה של אירופה בכושר הייצור הסיני, מציאות שמייצרת מתחים משמעותיים והתלבטויות אסטרטגיות. באיחוד האירופי מנסים להגן על התעשיות המקומיות מפני התחרות הסינית הגוברת, שבאה לידי ביטוי מובהק בתעשיית הרכב הגרמנית אשר סופגת פגיעה בעקבות חדירתם של רכבים חשמליים זולים מסין. בתגובה למהלכי המגן של אירופה, בייג'ינג לא נשארת חייבת ומטילה מכסים משלה על מוצרי יצוא אירופיים בולטים כמו בשר חזיר, יין ומשקאות חריפים, צעדים שפוגעים כלכלית במדינות מפתח באיחוד ובהן צרפת, ספרד ואיטליה.

בצדו השני של המטבע נמצאת ארצות הברית, שלמרות התחזקות הייבוא מסין, שומרת על מעמדה כלקוחה הגדולה והחשובה ביותר של הכלכלה האירופית. סך היצוא של האיחוד האירופי לארצות הברית ברבעון הראשון של 2026 עמד על 119.4 מיליארד אירו, מול יבוא בהיקף של 85.9 מיליארד אירו. המסחר עם ארצות הברית מייצר לאירופה עודף מסחרי מכובד של 33.5 מיליארד אירו. אלא שגם החזית הזו רחוקה מלהיות שקטה או יציבה. הנתונים מצביעים על התקררות משמעותית בסחר הטרנס-אטלנטי, כאשר היצוא האירופי לארצות הברית רשם ירידה חדה של יותר מ-30% בהשוואה לרבעון הראשון של שנת 2025. הירידה התלולה הזו משקפת מציאות חדשה של אי-ודאות כלכלית, הנובעת בין היתר מהתחדשותם של מאבקי מכסים בין שתי הכלכלות הגדולות.

הקשרים הכלכליים בין בריסל לוושינגטון ספגו לא מעט זעזועים לאורך השנים 2025 ו-2026. הממשל האמריקאי הטיל בתחילת 2025 מכסים גורפים על יבוא מאירופה במטרה לצמצם את הגירעון המסחרי שלו מול היבשת. אמנם הצדדים הצליחו להגיע להסכמות לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן, אך ההפוגה הייתה קצרה, ובתחילת 2026 הוחזרו המכסים לאחר שבאמריקה מתחו ביקורת על הקצב האיטי שבו יושמו ההסכמות. מעבר למחלוקות הכלכליות הטהורות, ממשל טראמפ השתמש בנשק המכסים גם בהקשרים פוליטיים רחבים יותר שאינם קשורים ישירות למסחר. כך למשל, נרשמו איומים בהטלת מכסים על מדינות מרכזיות באיחוד האירופי אשר הביעו התנגדות לטענות הריבונות האמריקאיות על גרינלנד, טריטוריה ששייכת לדנמרק, שהיא בעצמה חברה באיחוד.

לצד ההתמודדות מול המעצמות העולמיות, האיחוד האירופי המונה 27 חברות נדרש לנווט במיומנות גם את יחסיו עם הכלכלות השכנות באירופה, ובראשן בריטניה. מערכת היחסים עם לונדון מתבררת כמשמעותית במיוחד, לא רק בשל גודלה ועוצמתה של הכלכלה הבריטית, אלא גם כפועל יוצא ממעמדה ההיסטורי של הממלכה כחברה דומיננטית באיחוד. הנתונים מהרבעון הראשון מראים כי אירופה ייבאה מבריטניה סחורות בשווי 39.5 מיליארד אירו, וייצאה אליה סחורות בהיקף של 88.7 מיליארד אירו. גם לאחר פרישתה של בריטניה מהאיחוד באופן רשמי בשנת 2020, הממשלות הבריטיות השונות עשו מאמצים למקסם את שיתופי הפעולה המסחריים עם היבשת. כיום, עשור לאחר משאל העם שטלטל את אירופה והוביל לברקזיט, עדיין נשמעים קולות ורחשים מתחת לפני השטח, הן במסדרונות בבריסל והן בלונדון, על כך שממשלה בריטית עתידית עשויה לבחון מחדש את הצטרפותה לאיחוד האירופי. תרחיש כזה נשען גם על הזיכרון הכלכלי שלפיו, טרם עזיבתה, בריטניה החזיקה בתואר המדינה השנייה בגודלה באיחוד האירופי במונחי תוצר מקומי גולמי.