ישראל משלמת 600 מיליון שקל על השבתת האסדות וחוזרת לעידן הפחם המזהם; בזמן שחיזבאללה ואיראן מאיימים בטילים מדויקים, המדינה מעדיפה הפסדי עתק על פני סיכון של חורבן תשתיות אסטרטגיות.
בעוד השמיים מעל ישראל נצבעים מחדש בעשן סמיך של פחם וסולר, חזון הריבונות האנרגטית של העשור האחרון נראה כרגע כמו זיכרון רחוק. השבתת האסדות "לווייתן" ו"כריש" היא לא רק עניין של הנחיות ביטחוניות, אלא הצהרה כואבת על מגבלות הכוח. כבר יותר משבועיים שהברזים בלב ים סגורים, והמשק הישראלי מדמם כ-300 מיליון שקל בכל שבוע. הנזק המצטבר, שחצה את רף ה-600 מיליון שקל, אינו נעצר רק בכיס של חברות הגז; הוא מתגלגל אל תעריפי החשמל של כולנו ואל מערכות היחסים המתוחות ממילא עם מצרים וירדן, שמוצאות את עצמן עם צינורות יבשים בזמן שהן זקוקות לאנרגיה יותר מכל.
האירוניה זועקת מהגלים: ישראל השקיעה מיליארדים בספינות ה"סער 6" ובמערכות הגנה אוויריות מהמתקדמות בעולם, בדיוק עבור הרגע הזה. אך כשמטוסי הכטב"ם וטילי היאחונט של חיזבאללה נמצאים על הכוונת, המדינה בוחרת בגישת "עדיף להפסיד הכנסות מאשר לאבד נכס". הניהול של שר האנרגיה משקף הימור שמרני מאוד – עדיף לספוג נזק תדמיתי וכלכלי של מאות מיליונים, מאשר להתמודד עם התרחיש הקטסטרופלי של אסדה בוערת, אירוע שעלותו נאמדת במיליארדי דולרים ועלול להוציא את ישראל משוק הגז העולמי לשנים ארוכות.
בזמן שהממשלה מנסה לשווק למשקיעים זרים מכרזים חדשים לחיפושי גז, המציאות בשטח משדרת מסר הפוך. שום מצגת נוצצת ביוסטון לא תצליח להסתיר את העובדה שבכל פעם שהמזרח התיכון מתלקח, השאלטר הישראלי יורד והשקיפות נעלמת מאחורי מסכי סיווג מודיעיני. אם ישראל רוצה להישאר שחקנית אנרגיה רלוונטית, היא תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לא רק לבנות אסדות ולהגן עליהן בתיאוריה, אלא גם להפעיל אותן כשבאמת צריך – אחרת, הגז הטבעי יישאר עמוק באדמה, והמשק הישראלי ימשיך להשתעל מעשן הפחם של העבר.
