מערכת היחסים הפיננסית שבין הציבור הישראלי לבין המערכת הבנקאית עולה מדרגה ומגיעה אל אולמות המשפט, כאשר רעידת אדמה משפטית מאיימת לטלטל את שורת הרווח של המוסדות הפיננסיים הגדולים במדינה. בית המשפט המחוזי מרכז קיבל החלטה תקדימית ודרמטית, במסגרתה אישר לנהל תביעה ייצוגית בהיקף של מיליארדי שקלים נגד ארבעה בנקים מובילים: בנק לאומי, בנק מזרחי טפחות, בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי. ליבת הטענה המשפטית נוגעת לפרקטיקה מושרשת וארוכת שנים, שבמסגרתה לקוחות הבנקים מחזיקים יתרות זכות משמעותיות בחשבונות העובר ושב מבלי לקבל עליהן אגורה שחוקה אחת של ריבית. בעוד שהציבור אינו זוכה לכל תמורה על כספו הנזיל, הבנקים עושים שימוש חופשי באותן יתרות עתק לצורך מתן הלוואות, השקעות ופעילויות מימון, ומפיקים מכך רווחי עתק חסרי תקדים, מה שנתפס בעיני התובעים כמצב של עשיית עושר בלתי הוגנת על גבם של הצרכנים.

המספרים העומדים בבסיס התביעה חושפים את עומק התופעה ואת הסיבה לכך שמדובר באירוע בעל השפעה מאקרו-כלכלית רחבה. על פי ההערכות, בחשבונות העו"ש של אזרחי ישראל שוכב סכום דמיוני הנאמד בכ-400 מיליארד שקל. עבור הבנקים, מדובר במקור הגיוס הזול, היציב והרווחי ביותר שקיים, שכן הכסף הזה מופקד אצלם כמעט ללא עלות מימונית שוטפת. התובעים טוענים כי מאז חודש אפריל 2022, המועד שבו החלו הבנקים המרכזיים בעולם ובנק ישראל בגל העלאות ריבית אגרסיבי כדי לבלום את לחצי האינפלציה, הציבור הישראלי הפסיד הכנסות ריבית מצטברות בהיקף המוערך ביותר מ-15 מיליארד שקל. הפער המקומם ביותר מבחינת התובעים הוא הא-סימטריה המובהקת: בעוד שהריבית על הלוואות, משכנתאות ומסגרות אשראי התייקרה מיד ובאופן אוטומטי במלוא עוצמתה בכל פעם שהריבית במשק עלתה, יתרות הזכות של הציבור נותרו קפואות באפס אחוזים.

במסגרת ההליך המשפטי הוצגו שלוש חלופות מרכזיות לתיקון העוול הנטען. החלופה הראשונה והפשוטה ביותר היא חיוב הבנקים לשלם ריבית הוגנת וישירה על יתרות הזכות בחשבון העו"ש. החלופה השנייה דורשת שהבנקים יעבירו באופן אוטומטי כספים נזילים שאינם בשימוש מיידי לפיקדון יומי נושא ריבית. החלופה השלישית מציבה רף מינימלי של שקיפות, ולפיה על הבנק חלה לכל הפחות חובה אקטיבית להתריע בפני הלקוח על כך שכספו שוכב ללא תשואה ולהציג בפניו אפיקי השקעה נזילים וכדאיים יותר. למעשה, החלופה השלישית החלה לפעול באופן חלקי בלבד במסגרת רגולציה המחייבת את הבנק לשלוח הודעה ללקוח שחשבונו עומד ביתרת זכות של מעל 15 אלף שקל במשך שלושה חודשים רצופים, אך התובעים מדגישים כי הנחיה זו אינה מפצה את הציבור על נזקי העבר ואינה מחזירה את המיליארדים שאבדו בשנים שקדמו לה.

מנגד, המערכת הבנקאית מציגה חזית הגנה קשיחה וטוענת כי פעלה באופן חוקי ותקין לחלוטין. קו ההגנה המרכזי של הבנקים מתבסס על הטענה כי אין שום הוראת חוק או פקודת בנקאות המחייבת אותם לשלם ריבית על כספי עו"ש, המיועדים מעצם הגדרתם לשימוש שוטף ונזיל ולא לחיסכון ארוך טווח. הבנקים מדגישים כי הלקוחות יכלו בכל רגע נתון למשוך את כספם, לסגור אותו בפיקדונות, לרכוש קרנות כספיות או להעבירו לאפיקים אחרים, ולפיכך לא נשללה מהם שום זכות כלכלית. עמדה זו זכתה באופן מסורתי גם לגיבוי מסוים מצד בנק ישראל, אשר הביע בעבר התנגדות לחיוב סטטוטורי של תשלום ריבית על העו"ש מתוך חשש שהדבר יפגע במנגנוני התחרות ויגרור עיוותים אחרים בתמחור השירותים והעמלות הבנקאיות.

אלא שבית המשפט בחר הפעם שלא להסתתר מאחורי הטיעונים הפורמליים ופתח את הדלת לבירור מהותי של חלוקת הרווחים במשק. השופט אמנם ציין כי עמדתו המקצועית של הבנק המרכזי חשובה וראויה להישמע, אך הבהיר כי אין בה כדי למנוע מציבור הלקוחות למצות את זכות התביעה שלו בערכאות. השופט קבע כי הבנקים מפיקים רווחי יתר מעבר למה שהיו מרוויחים אילו שילמו ריבית ראויה על הכספים, והגדיר את הפער הזה כיתרון פיננסי בלתי הוגן המצדיק בדיקה משפטית עמוקה. אישור התביעה כייצוגית מהווה מעבר של המשוכה הפרוצדורלית המורכבת ביותר, וכעת נכנס התיק לשלב הראיות והדיונים על גובה הפיצוי הכספי הנדרש.

ההשלכות של ההחלטה חורגות הרבה מעבר לכותלי בית המשפט, והן צפויות להוביל לערעור מהיר לבית המשפט העליון מצד הבנקים, המבינים היטב כי פסיקה חלוטה נגדם עלולה לחייב אותם בהפרשות עתק ובפגיעה ישירה בהונם העצמי. עבור שוק ההון המקומי, מדובר באיתות ברור לכך שהסובלנות הציבורית והמשפטית לגריפת רווחי שיא מפערי ריבית פסיביים מגיעה לסיומה. בין אם ההליך יסתיים בפשרה כספית רחבה, בפסק דין תקדימי או בחקיקה משלימה, הבנקים ייאלצו לחשב מסלול מחדש, לשפר את התנאים ללקוחות הקצה ולהבין כי עידן הכסף החינמי בעובר ושב עומד להסתיים.