אם נדמה לכם שלקחתם משכנתא גדולה מדי או שהאוברדראפט בבנק קצת מלחיץ, אתם בהחלט לא לבד. העולם כולו, ברמת המדינות והתאגידים הגדולים ביותר, שקוע בחובות בהיקפים שקשה אפילו לתפוס בדמיון האנושי. במהלך המחצית הראשונה של שנת 2026, הר החוב העולמי תפח בעוד למעלה מ-10 טריליון דולר, וזינק לשיא היסטורי מבהיל של יותר מ-365 טריליון דולר. המספרים הללו, שמגיעים ישירות מתוך הדוח המעודכן של המכון הבינלאומי לפיננסים (IIF), מוכיחים שוב שכאשר מדובר בניהול תקציב גלובלי, הנטייה האנושית לגלגל התחייבויות קדימה רק הולכת ומקצינה.
מי שמובילות את הזינוק הנוכחי הן דווקא הכלכלות המתעוררות, שרשמו תוספת חוב של כ-6.5 טריליון דולר וחצו לראשונה את רף ה-110 טריליון דולר. בראש המגמה הזו עומדת סין, שממשיכה להזרים אשראי כבד כדי לתמרץ את גלגלי הייצור והצמיחה שלה. לעומת זאת, בכלכלות המפותחות נרשמה בלימה משמעותית בקצב צבירת ההתחייבויות. למעשה, התוספת הגלובלית כולה במחצית הראשונה של 2026 מהווה פחות ממחצית מהסכום שנוסף בתקופה המקבילה אשתקד, אז תפח החוב בכ-21 טריליון דולר. הבלימה היחסית הזו לא נבעה מתוך ריסון מתוכנן או זהירות יתרה, אלא ממציאות כלכלית וגיאופוליטית לוחצת: סביבת ריבית גבוהה במיוחד, עלויות מימון שנוסקות לשמיים, התייקרות במחירי האנרגיה והמתיחות הביטחונית סביב איראן, שאילצו ממשלות וחברות לחשוב פעמיים לפני שהן מגייסות הון נוסף.
למרות שהסכום הנומינלי שבר שיאים, יחס החוב העולמי ביחס לתוצר עומד כיום על כ-310%, נתון הנמוך בכ-25 נקודות אחוז משיא כל הזמנים שנרשם בתחילת שנת 2021. אלא שמאחורי הירידה האופטית הזו לא מסתתר שום תהליך בריא של פריעת הלוואות. הכלכלנים מבהירים כי הירידה ביחס התוצר נובעת בעיקר מהאינפלציה הגבוהה, שניפחה את התוצר הנומינלי של המדינות, ולא מירידה אמיתית בעומס החוב. הממשלות והחברות הלא-פיננסיות, שהיו אחראיות לחלק הארי של העלייה האחרונה, מצאו את עצמן ברמות מינוף חסרות תקדים, בדיוק בזמן שהקרקע הפיננסית רועדת מתחת לרגליהן.
הבעיה האמיתית אינה רק כמה חייבים, אלא כמה עולה להחזיק את החוב הזה מדי חודש. תשואות איגרות החוב של ממשלת ארצות הברית טיפסו לרמות שלא נראו כבר שנים רבות. התשואה על איגרות החוב ל-10 שנים נסחרת בשיא שלא נרשם מאז שנת 2007, בעוד שהתשואה ל-30 שנה הגיעה לרמות שלא נצפו כמעט שני עשורים. עבור ממשלות, המשמעות היא עלייה דרמטית בריבית על מחזור החוב. בכלכלות של מדינות ה-G7, עלויות הגיוס הממוצעות הגיעו לשיא של כמעט שני עשורים, בעוד הוצאות הריבית השנתיות זינקו בכמעט 85% בהשוואה לתקופות קודמות.
כדי להבין את גודל האבסורד, מספיק לבחון את המספרים המוחלטים. בשנה החולפת שילמו הכלכלות המפותחות מעל 3.3 טריליון דולר רק בתשלומי ריבית על איגרות חוב ממשלתיות הנסחרות בשווקים הבינלאומיים. מדובר בסכום עתק שאינו בונה תשתיות, אינו מקדם חינוך ואינו מייצר משרות חדשות – הוא פשוט משולם לבנקים, לקרנות ולמשקיעים כדי לשרת הלוואות מן העבר. לשם השוואה, סכום הריבית הזה גבוה יותר מכל ההוצאה הגלובלית המשוערת על תחום הבינה המלאכותית (כ-2.6 טריליון דולר), גדול מכלל תקציבי הביטחון העולמיים (כ-3.1 טריליון דולר), וגבוה משמעותית מכל ההשקעות שבוצעו ברחבי העולם במעבר לאנרגיה נקייה וירוקה (כ-2.3 טריליון דולר).
כאשר שירות החוב עוקף את מנועי הצמיחה הטכנולוגיים, את תקציבי ההגנה ואת המאבק במשבר האקלים, מרווח התמרון הכלכלי של מדינות הולך ומצטמצם. כל דולר שהולך לתשלומי ריבית הוא דולר שלא מושקע בעתיד, ברווחה או בבריאות. במציאות שבה עלויות המימון ממשיכות לטפס והחובות רק הולכים ומצטברים, הכלכלה העולמית מתנהלת על מסלול צר ומאתגר במיוחד, שבו כל זעזוע קטן עלול לגבות מחיר כבד מכל בית ועסק בעולם.
