על רקע הדי הכנפיים של מטוסי הקרב מעל שמי טהרן והדיווחים על התקדמות במבצע "זעם אפי", וושינגטון שוב משנה את כללי המשחק הדיפלומטיים והכלכליים. בעידן של הנשיא דונלד טראמפ, כפי שלמדנו היטב, אין דבר כזה "ארוחות חינם", ובוודאי שאין מלחמות בחינם. התדרוך האחרון של דוברת הבית הלבן, קרוליין לויט, סיפק הצצה נדירה למה שנראה כדוקטרינה החדשה-ישנה של הממשל: "הגנה תמורת תשלום". לויט לא רק אישרה שהנשיא שוקל ברצינות לדרוש ממדינות ערב לשאת בנטל הכספי של המלחמה באיראן, אלא גם רמזה שזהו רק קצה הקרחון של הדיונים המתנהלים מאחורי הקלעים. המודל שעומד לנגד עיניו של טראמפ הוא מלחמת המפרץ של 1991, אז בעלות הברית הערביות והאסיאתיות כיסו כמעט 90% מעלויות המבצע האמריקני. היום, כשהמלחמה באיראן נכנסת ליומה ה-30, השאלה היא כבר לא רק מי ינצח בשדה הקרב, אלא מי יחתום על הצ'ק בסוף היום.
המספרים שמתחילים לזרום מהפנטגון ומהמרכז למדיניות אמריקנית מציירים תמונה של מבצע יקר להחריד, גם אם הוא נחשב להצלחה צבאית כבירה. על פי ההערכות, נכון לסוף מרץ 2026, עלות המלחמה כבר חצתה את רף 25 מיליארד הדולרים. בששת הימים הראשונים בלבד הוציאה ארה"ב כ-11.3 מיליארד דולר על חימוש מדויק, תפעול נושאות מטוסים ולוגיסטיקה מורכבת. המדינות שטראמפ סימן כיעדים המרכזיים להשתתפות בעלויות הן בראש ובראשונה מדינות המפרץ: ערב הסעודית, איחוד האמירויות וכווית. אלו המדינות שנהנות מהגנה ישירה של המטרייה האמריקנית מול האיום האיראני, ואלו גם המדינות שמחזיקות במשאבים הפיננסיים הדרושים כדי להפוך את המלחמה הזו לנטל קל יותר עבור משלם המסים האמריקני. בוושינגטון מדברים על חלוקה שבה ערב הסעודית עשויה להתבקש לכסות כ-40% מהעלויות, איחוד האמירויות כ-25%, וכווית וקטאר יחלקו את היתרה יחד עם שותפות נוספות.
כאן נכנסת לתמונה מערכת היחסים הכלכלית המורכבת והפרדוקסלית שבין ארה"ב למדינות אלו. מצד אחד, ארה"ב היא בעלת החוב הגדולה של רבות מהן, אך מצד שני, המדינות הללו הן "הבנק" של וושינגטון. נכון לנתוני 2025-2026, כווית מחזיקה בניירות ערך אמריקניים בשווי עצום של כ-495 מיליארד דולר. ערב הסעודית מחזיקה בכ-361 מיליארד דולר, ואיחוד האמירויות בכ-332 מיליארד דולר. המשמעות היא שארה"ב למעשה "חייבת" למדינות הללו למעלה מטריליון דולר בצורה של אג"ח ממשלתיות והשקעות. דרישתו של טראמפ לתשלום עבור המלחמה היא סוג של "קיזוז" גיאופוליטי. במקום שארה"ב רק תמשיך לשלם ריבית על החובות הללו, הנשיא דורש שהמדינות ישתמשו בהון שלהן כדי לממן את הביטחון של עצמן, המיוצר על ידי הצבא האמריקני.
מעבר להחזקות החוב, ישנה גם סוגיית רכש הנשק, שהיא ה"חוב" של המדינות הללו כלפי התעשיות האמריקניות. רק בחודשים האחרונים אישר הממשל עסקאות נשק בשווי של עשרות מיליארדים: 9 מיליארד דולר עבור טילי פטריוט לערב הסעודית, ו-8 מיליארד דולר למערכות הגנה אווירית לאיחוד האמירויות. טראמפ רואה בעסקאות הללו ובדרישת המימון למלחמה מקשה אחת – מדינות האזור חייבות להשקיע בביטחון של עצמן, לא רק דרך רכישת הציוד אלא גם דרך מימון הפעילות המבצעית ששומרת על נתיבי השיט פתוחים ועל המשטר בטהרן מורתע. מבחינתו, אם המכ"ם האמריקני הוא זה שמזהה את הכטב"ם והטיל האמריקני הוא זה שמיירט אותו, הכסף צריך להגיע מהארנק של מי שהיה אמור להיפגע.
במישור הצבאי, התמונה שציירה לויט היא של עליונות מוחלטת. עם השמדת כ-90% מיכולות הטילים והכטב"מים של איראן, ארה"ב וישראל שולטות בשמיים ללא עוררין. לויט הדגישה כי 11,000 המטרות שהותקפו עד כה יצרו מנוף לחץ חסר תקדים. בעוד שבאופן פומבי המשטר האיראני ממשיך להשמיע הצהרות לוחמניות, הדוברת חשפה כי בשיחות סגורות הטון שונה לחלוטין. האיראנים, כך נראה, מתחילים להבין שהזמן פועל לרעתם, במיוחד כשטראמפ מסרב לשלול פעולה קרקעית על אדמתם. הלו"ז המתוכנן של ארבעה עד שישה שבועות מציב דד-ליין ברור: המלחמה אמורה להסתיים תוך שבועיים מהיום, ומי שישלם על השבועות הללו יהיו אלו שיש להם הכי הרבה מה להפסיד אם המזרח התיכון ימשיך לבעור.
בסופו של דבר, המהלך של טראמפ הוא הצהרה על סדר עולמי חדש. הוא מבהיר לבעלות הברית שארה"ב כבר לא מוכנה להיות "השוטר של העולם" בהתנדבות. עבור מדינות המפרץ, זהו רגע של אמת. הן ניצבות בפני ברירה: להמשיך להחזיק בחוב האמריקני כנכס פסיבי, או להשתמש בו כדי לקנות את השקט שלהן דרך מימון ישיר של המכונה הצבאית החזקה בעולם. המלחמה באיראן היא לא רק עימות צבאי, היא מבחן כלכלי למושג "ברית". ככל שהשיחות עם טהרן מתקדמות, כך מתהדק גם הלחץ על ריאד ואבו דאבי. בוושינגטון משוכנעים שהצ'קים בדרך, כי במזרח התיכון של 2026, ביטחון הוא המצרך היקר ביותר, וטראמפ הוא היחיד שיש לו אותו במלאי.
