החודשיים האחרונים של שנת 2026 היו אמורים להיראות אחרת לגמרי. במקום מסדרונות ריקים מדיונים מקצועיים, אגף התקציבים במשרד האוצר אמור היה לעבוד מסביב לשעון כדי להניח על שולחן הכנסת תוכנית עבודה כלכלית מסודרת. המדינה זקוקה באופן דחוף למסגרת תקציבית שמייצרת יציבות לאחר חודשים ארוכים של לחימה, רפורמות מבניות לעידוד פריון והתאמה של המגזר הציבורי למהפכות הטכנולוגיות המהירות. בפועל, לוח השנה מראה שהמועד החוקי להגשת התקציב חלף עבר לו, ובגלל מערכת הבחירות עבודת המטה אפילו לא החלה. ישראל ניצבת בפני קיפאון כלכלי מסוכן שעלול למשוך את שנת 2027 כולה לתוך ערפל מוחלט.
התרחישים העומדים על הפרק מבחינת לוחות הזמנים מדגישים את גודל המלכודת הפוליטית. על פי החוק היבש, המועד האחרון לאישור תקציב הוא 31 במרץ. עם זאת, כאשר מושבעת ממשלה חדשה, החוק מעניק לה מרווח נשימה מיוחד של 145 יום מיום הקמתה, תקופה שאינה כוללת שבתות, חגים וערבי חג. גם בתרחיש האופטימי שבו המועמד הראשון שיקבל את המנדט מנשיא המדינה יצליח להרכיב קואליציה ברגע האחרון, ממשלה תקום רק לקראת סוף דצמבר, מה שיאפשר להעביר תקציב לכל המוקדם בסוף מאי 2027. אם המועמד הראשון ייכשל והמנדט יעבור לחבר כנסת אחר שיקים ממשלה בסוף ינואר, אישור התקציב יידחה לסוף יוני.
אלא שהמציאות הפוליטית עלולה להיות סבוכה בהרבה. אם איש לא יצליח לגבש רוב, הכנסת תפוזר והציבור ייקרא שוב לקלפיות סביב מאי 2027. במקרה כזה, עד שתוכרענה הבחירות החוזרות ועד שתיבנה קואליציה חדשה, מניין 145 הימים ידחוף את אישור התקציב אל שלהי דצמבר 2027. המשמעות ברורה: הסיכוי שהשנה הבאה תסתיים לחלוטין ללא תקציב מאושר, בדיוק כפי שהתרחש בשנת 2020, אינו תיאורטי בלבד, אלא תרחיש עבודה ממשי.
המשמעות המעשית של מצב כזה נקראת "תקציב המשכי". על פי חוק יסוד: משק המדינה, כאשר מתחילה שנה ללא תקציב מאושר, הממשלה רשאית להוציא בכל חודש סכום השווה ל־1 חלקי 12 מתקציב השנה הקודמת, בתוספת הצמדה למדד המחירים ולגידול האוכלוסייה. על פניו, מנגנון זה נועד לשמור על רציפות תפקודית, אך הפעם טמון בו מוקש חסר תקדים. תקציב 2026 עמד על כ־699 מיליארד שקל, אולם חוק הפחתת הגירעון קבע כי לעניין מגבלת ההוצאה, בסיס התקציב עומד על כ־633 מיליארד שקל בלבד. הפער נובע מכך שמיליארדי שקלים הוגדרו כהוצאות ביטחוניות חד־פעמיות שלא נכנסות לבסיס התקציב ההמשכי.
גם אם נוסיף שיעור גידול אוכלוסייה של כ־1.3%, תקרת ההוצאה הממשלתית המותרת ב־2027 תעמוד על כ־642 מיליארד שקל בלבד, כלומר כ־53 מיליארד שקל בחודש. מדובר בצניחה חדה של כ־57 מיליארד שקל לעומת ההוצאה בפועל בשנת 2026. המצב מחריף שבעתיים כשבוחנים את "הנומרטור" של משרד האוצר, המסמך שמשקף את ההתחייבויות הוודאיות של הממשלה לשנים הבאות מכוח חוקים והחלטות ממשלה קודמות. הנומרטור מצביע על התחייבויות קשיחות בהיקף של כ־673.5 מיליארד שקל ל־2027. יתרה מזו, שקלול כלל הצרכים הממשיים וההוצאות הצפויות מעמיד את מחויבות המדינה האמיתית על כ־720 מיליארד שקל. הפער המבעית בין מה שהממשלה מחויבת להוציא לבין מה שהחוק מתיר לה עומד על כ־80 מיליארד שקל.
לכאורה, חסידי הריסון הפיסקלי עשויים לטעון כי מדובר בבשורה מבורכת: חגורת הלחץ מכריחה את המערכת להצטמצם, חותכת כ־4% תוצר מההוצאה הציבורית, ומסייעת לבלימת הגירעון והחוב הלאומי. אלא שמדובר באשליה אופטית. הקיצוץ בתקציב המשכי אינו מתבצע מתוך ראייה אסטרטגית או תעדוף מושכל של השקעות מניבות, אלא באמצעות גרזן עיוור. ההנחה המוקדמת שתקציב הביטחון ירד בחדות עם תום שנת 2026 מתנפצת אל מול המציאות המבצעית והדרישות התקציביות של מערכת הביטחון.
כאשר משרד הביטחון דורש תוספות תקציביות, הוא לרוב מקבל אותן ראשון, מה שמותיר את המשרדים האזרחיים להתמודד עם שוקת שבורה. בתקציב המשכי רגיל משרדי הממשלה מקפיאים פעילויות מיוחדות, קולות קוראים ופיילוטים. הפעם, הבור העמוק יחייב עצירה של תוכניות בסיסיות, פגיעה קשה בעמותות המפעילות שירותים ציבוריים חיוניים, ויכניס את כלל השירות הציבורי למצב של חוסר ודאות מוחלט. בסופו של דבר, הכנסת והאוצר ימצאו מעקפים משפטיים כדי לממן ביטחון והתחייבויות חובה, אך המחיר הציבורי יהיה שיתוק מוחלט של יוזמות אזרחיות, ביטול השקעות בתשתיות והזנחה של מנועי הצמיחה – נזק שיהיה כבד פי כמה וכמה מעלותו הישירה של יום בחירות.
