כאשר משקיע ממוצע מחליט להיכנס לשוק המניות, הוא עושה זאת מתוך מודעות מלאה לסיכונים הכרוכים בכך. הוא יודע שהתנודתיות היא חלק בלתי נפרד מהמשחק, וששערי המניות יכולים לעלות ולרדת בחדות. לעומת זאת, כאשר אותו משקיע בוחר להפנות את כספו לקרנות נאמנות המתמחות באיגרות חוב בחוץ לארץ, הציפייה שלו שונה בתכלית. הוא מחפש שקט נפשי, הגנה מפני הטלטלות של שוק המניות, פיזור גיאוגרפי חכם והכנסה יציבה מריבית. המסלול הזה נתפס במשך שנים רבות כעוגן של תיק ההשקעות, החלק ה"סולידי" שאמור לאזן את ההרפתקאות הפיננסיות המסוכנות יותר. אלא ששנת 2026 מוכיחה למשקיעים בדרך הקשה ביותר כי גם השקעות שנתפסות כבטוחות ושמרניות יכולות להסב הפסדים צורבים וכואבים. המציאות הכלכלית הנוכחית טרפה את הקלפים, והשאירה רבים עם תיקי השקעות מופסדים ועם הבנה מטרידה שבעידן הנוכחי, אין באמת מקום מסתור נטול סיכונים לחלוטין.

מבט מעמיק אל תוך הנתונים של קרנות הנאמנות חושף תמונה עגומה למדי עבור ציבור החוסכים. מתוך 68 קרנות נאמנות הפועלות בענף איגרות החוב בחוץ לארץ, לא פחות מ־62 קרנות רשמו תשואה שלילית מתחילת השנה, נתון המהווה כ־91% מכלל הקרנות בקטגוריה. תעשייה זו אינה זניחה כלל; היא מנהלת יחד סכום עתק של כ־9.9 מיליארד שקל, כאשר רובו המכריע, כ־8.3 מיליארד שקל, נמצא בקרנות שהבטיחו למשקיעים הגנה ופיזור סיכונים. בפועל, המשקיעים חוו הפסדים שהגיעו בחלק מהקרנות עד לרמה של 7.5%. כדי להבין את עומק הפגיעה, יש לקחת בחשבון גם את השחיקה הנובעת מהאינפלציה. מדד המחירים לצרכן עלה מתחילת השנה ב־1.6%, מה שאומר שבמונחים ריאליים, כוח הקנייה של המשקיעים באותן קרנות סולידיות נשחק בשיעורים של עד 9.1%. נתונים אלו צורמים עוד יותר כאשר משווים אותם לאלטרנטיבות השמרניות המקומיות, כמו קרנות המשלבות 10% מניות ו־90% איגרות חוב, אשר דווקא הצליחו לרשום תשואה חיובית ממוצעת של 2.5% באותה התקופה.

הסיבות למפולת השקטה הזו מורכבות וקשורות למספר תהליכים מאקרו־כלכליים המתרחשים במקביל בזירה הגלובלית, ובראשם בארצות הברית. בראש ובראשונה, אנו עדים לעלייה דרמטית בתשואות של איגרות החוב הממשלתיות האמריקאיות. התשואה על איגרת חוב של ממשלת ארצות הברית לעשר שנים, המהווה סמן ימני לכלכלה העולמית כולה, זינקה מרמה של 4.19% לפדיון ועד ל־5% לאחרונה. במקביל, התשואה על איגרות החוב ל־30 שנה טיפסה מ־4.86% ל־5.33%. בשוק איגרות החוב קיים כלל אצבע בסיסי ובלתי ניתן לערעור: ככל שהתשואה לפדיון עולה, כך מחיר איגרת החוב עצמה יורד. הזינוק בתשואות משקף למעשה צניחה חדה במחירי איגרות החוב שהונפקו בעבר, ואשר מרכיבות את תיקי ההשקעות של הקרנות הללו.

העלייה בתשואות אינה מקרית. היא נובעת מהבנה הולכת ומתבססת בשווקים שהריבית הגבוהה לא עומדת לרדת בקרוב. הלחצים האינפלציוניים, מחירי האנרגיה הגבוהים והגירעון העצום של הממשל האמריקאי מאלצים את הבנק המרכזי לשמור על מדיניות מוניטרית מרסנת. הממשל האמריקאי מוצא את עצמו במעגל קסמים בעייתי: איגרות חוב ישנות שהונפקו בעבר בריבית אפסית מגיעות כעת לפירעון, וכדי למחזר את החוב, הממשל נאלץ להנפיק איגרות חוב חדשות בריביות גבוהות הרבה יותר. הוצאות המימון התופחות מגדילות בתורן את הגירעון התקציבי, מה שמחייב גיוס חוב נוסף ששוב לוחץ את התשואות כלפי מעלה.

לצד הלחצים הממשלתיים, גם המגזר העסקי תורם למצוקה בשוק איגרות החוב. חברות הטכנולוגיה הגדולות, הנמצאות בעיצומו של מרוץ חימוש אדיר בתחום הבינה המלאכותית, זקוקות להון עתק כדי לממן את הפיתוחים והתשתיות החדשות. כדי לגייס את הכסף, ענקיות אלו מציפות את השוק באיגרות חוב קונצרניות. ההיצע העצום של חוב קונצרני חדש מתחרה באופן ישיר על כספם של המשקיעים אל מול איגרות החוב הממשלתיות. כאשר ההיצע גדל בצורה כה משמעותית, המחירים יורדים, והתשואות מטפסות בהתאם. יתרה מכך, משקיעים מוסדיים רבים מסיטים את כספם לאפיקי השקעה אלטרנטיביים כמו תשתיות ואנרגיה, מה שמקטין את הביקוש לחוב האמריקאי המסורתי.

בחינה של קטגוריות ההשקעה השונות בתוך ענף איגרות החוב בחוץ לארץ ממחישה שהפגיעה היא רוחבית ולא פסחה על אף סגנון ניהול. בקטגוריית הקרנות החשופות לדולר, 16 מתוך 17 קרנות רשמו הפסדים, עם הפסד ממוצע של 3.81%. קרנות אלו סבלו כפליים: גם מירידת מחירי איגרות החוב וגם מתנודות שער החליפין. בקטגוריה של הקרנות החשופות למטבע חוץ כללי, הכוללת בין היתר את האירו, המצב גרוע לא פחות עם 17 קרנות מפסידות מתוך 20, והפסד ממוצע של 3.62%. נתונים אלו מוכיחים שהבעיה אינה ייחודית רק לארצות הברית או לדולר האמריקאי, אלא משקפת סביבת מאקרו עולמית בעייתית עבור משקיעי החוב. גם בקרנות הנקובות במטבע חוץ, רוב מוחלט של 17 מתוך 18 קרנות הפסידו סביב ה־3.14% בממוצע.

הנתון המטריד ביותר, אולי, מגיע מקטגוריית הקרנות המוגנות מפני תנודות מטבע חוץ. באופן מסורתי, קרנות אלו, המנהלות יחד כ־3.9 מיליארד שקל, נועדו לנטרל את הסיכון הנובע מהתחזקות השקל מול המטבעות הזרים, ולאפשר למשקיע ליהנות אך ורק מהתשואה הפנימית של איגרות החוב. למרות ההגנה הזו, 12 מתוך 13 קרנות בקטגוריה רשמו תשואה שלילית מתחילת השנה, עם הפסד ממוצע של 1.72%. העובדה שגם המשקיעים שבחרו לנטרל את סיכון המטבע ספגו הפסדים, מעידה כאלף עדים על כך שהגורם המרכזי לנפילות אינו שער החליפין, אלא קריסת המחירים של איגרות החוב עצמן כתוצאה מעליית הריביות והתשואות.

המשקיע הממוצע בקרן נאמנות חווה את ההפסדים הללו בזמן אמת, בשונה ממשקיע הרוכש איגרת חוב ישירה ומחזיק בה עד למועד הפדיון. בקרן נאמנות, שווי הנכסים משוערך מדי יום בהתאם למחירי השוק (Mark to Market). לכן, גם אם לא היה אירוע של חדלות פירעון, וגם אם מנפיק איגרת החוב יחזיר את מלוא הקרן והריבית בסוף התקופה, המשקיע בקרן רואה את שווי יחידות ההשתתפות שלו מצטמק מדי יום ביומו. ההשפעה של עליית התשואות אגרסיבית במיוחד באיגרות חוב ארוכות טווח, בעלות מח"מ (משך חיים ממוצע) ארוך. ככל שהמח"מ ארוך יותר, כך הרגישות לשינויי ריבית גבוהה יותר. עלייה של כאחוז בודד בתשואה של איגרת חוב ל־10 שנים עשויה לחתוך את מחירה בשיעור של כ־10%. המציאות הכלכלית המשתנה מחייבת את ציבור החוסכים לחשב מסלול מחדש, לבחון את רמות הסיכון האמיתיות בתיקי ההשקעות שלהם, ולהבין שההגדרה של "השקעה סולידית" עברה טלטלה עמוקה שאת גליה אנו מרגישים היטב היום.