החיים בעשור השלישי והרביעי בישראל מרגישים פעמים רבות כמו מרוץ משוכות בלתי פוסק. שכר התחלתי שעדיין רחוק מלמצות את הפוטנציאל, שכר דירה שנוסק, תשלומי משכנתא מכבידים, מעונות יום והוצאות בלתי נגמרות על גידול ילדים. במציאות כלכלית שבה יוקר המחיה חונק את החשבון מדי חודש, הרעיון לקבל תוספת מיידית של כמה מאות שקלים לנטו נשמע לרבים כמו גלגל הצלה מתבקש. על הרקע הזה נולדה הצעתו של יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, שמציע לבטל את חובת ההפרשה של העובד לקרן הפנסיה עד גיל 40 ולהשאיר אותה כברירת מחדל בלבד. על הנייר, מדובר בהזרמת חמצן מיידית לצריכה השוטפת. בפועל, כשבוחנים את המספרים שמאחורי שוק ההון, מתברר שמדובר באחת ההלוואות היקרות והמסוכנות ביותר שחוסך צעיר יכול לקחת מעצמו.

כדי להבין את המשמעות, כדאי להיזכר במבנה הפנסיה הקיים בישראל מאז שנת 2017. כיום מופרשים בסך הכל 18.5% מהשכר הקובע של כל עובד שכיר: 12.5% מפריש המעסיק (6.5% לתגמולים ועוד 6% לפיצויים), ואילו העובד מפריש מכיסו 6% נוספים. במילים פשוטות, על כל 1,000 שקלים של שכר, 60 שקלים נגרעים מתלוש המשכורת ונשלחים לקופת החיסכון. המתווה של שמחון מבקש לפטור עובדים מתחת לגיל 40 מאותם 6%, בעוד שהפקדות המעסיק ימשיכו לזרום כסדרן. עבור עובד ממוצע, מדובר בתוספת של כ־500 שקלים בחודש לעובר ושב, ועבור משק בית של זוג צעיר התוספת עשויה לגרד את ה־1,000 שקלים. לכאורה, כסף זמין כאן ועכשיו שיכול לכסות קניות בסופר או חוג לילד. אלא שמנגד, המחיר שמשלמים על הכסף הזה בעתיד מאיים למחוק עשרות מיליארדי שקלים מהביטחון הכלכלי של הדור הצעיר.

המלכוד הגדול טמון בעוצמתו של מנגנון הריבית דריבית, המנוע החזק ביותר בעולם הפיננסי. שקל שנכנס לחיסכון בגיל 25 או 30 אינו שווה לשקל שנכנס בגיל 50, משום שיש לו ארבעה עשורים שלמים להשתתף בצמיחת שוק ההון, לצבור תשואה, וכאשר הרווחים עצמם מייצרים תשואה נוספת – ההון מזנק באופן מעריכי. בדיקה שניתחה את נתוני רשות שוק ההון ממחישה היטב מה עוללו שנות החיסכון המוקדמות בעשור האחרון. במסלולי הפנסיה הייעודיים לחוסכים עד גיל 50 מנוהלים כ־302.5 מיליארד שקל. בהתבסס על התפלגות הגילים בקרן הפנסיה הגדולה בישראל, מנורה מבטחים, שבה כ־60% מהנכסים שייכים לעמיתים מתחת לגיל 40, נאמד היקף הנכסים של הצעירים בכ־181.5 מיליארד שקל.

בעשור האחרון רשמו הקרנות הללו תשואה מצטברת משוקללת של כ־140%, בעוד שהאינפלציה באותה תקופה עלתה ב־21.5% בלבד. כאשר מפרקים את אותם 181.5 מיליארד שקל לפי קצב הפקדות חודשי ריאלי לאורך הזמן, מתגלה תמונה מדהימה: כ־114 מיליארד שקל בלבד הגיעו מהפקדות שוטפות של העובדים ומעסיקיהם, ואילו כ־68 מיליארד שקל – למעלה משליש מהסכום הכולל – נוצרו אך ורק מרווחי השקעה ומתשואות שוק ההון. גם בחלון זמן קצר יותר של חמש השנים האחרונות, שבמהלכן עמדה התשואה המצטברת על כ־61%, רווחי ההשקעה יצרו כ־38.5 מיליארד שקל מתוך הצבירה, כלומר יותר מחמישית מההון נבעה מתשואה ישירה ולא מחיסכון בפועל.

אם נתרגם את הנתונים הללו למשמעות של ביטול הפרשת העובד, התוצאה עגומה. היעדרות חלק העובד הייתה מקטינה את הקרן המופקדת בשליש, ומחקר הנתונים מעלה כי כ־23 מיליארד שקל מרווחי ההשקעה בעשור האחרון היו נמחקים כלא היו. המודל שהציגה המועצה הלאומית לכלכלה נשען על הנחות עבודה אופטימיות במיוחד, ובהן פרישה של עובדים רק בגיל 70 ורציפות תעסוקתית יציבה לאורך עשרות שנים. אולם בשוק תעסוקה דינמי ותנודתי, שבו גיל הפרישה החוקי עומד על 67 לגברים ועל תוואי של עד 65 לנשים, ויתור על הפקדות מוקדמות יוצר בור שאי אפשר לכסות בהמשך הקריירה. גם לפי חישובי המצדדים ביוזמה, מדובר בירידה של כ־1,800 שקלים בחודש בקצבת הפנסיה נטו, ובפועל, עבור חוסכים שלא יצליחו להתמיד בעבודה מאומצת עד גיל 70, הצניחה ברמת החיים עלולה לחצות את רף ה־2,000 שקלים בכל חודש של זקנה.

מעבר לפגיעה הישירה בחיסכון, קיים כאן רובד כלכלי שקט שמשרת בעיקר את המדינה. כיום זוכות הפקדות העובד לפנסיה בזיכוי מס הכנסה בשיעור של 35% עד לתקרה הקבועה בחוק, מה שאומר שהמדינה משתתפת בפועל במימון החיסכון. ברגע שעובד מפסיק להפריש את חלקו, הוא מוותר גם על הטבת המס הזו, והסכומים הללו חוזרים לקופת האוצר. באגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר כבר הצביעו בעבר על כך שצמצום הטבות המס בהפקדות מייצר יתרונות פיסקליים מיידיים בשווי מיליארדי שקלים למדינה, כך שהמהלך כולו מעביר את נטל המימון אל כתפי העתיד של האזרח.

ברירת המחדל הפסיכולוגית היא גורם מכריע נוסף שמזהירים מפניו מומחי חיסכון וארגוני עובדים. הניסיון מלמד שכאשר המדינה מאפשרת שלא להפריש כברירת מחדל, הרוב המכריע של הצעירים לא יבחר באופן יזום להחזיר את הניכוי לתלוש. הפיתוי לצרוך עוד 500 שקלים בחודש כאן ועכשיו מובן לחלוטין בשגרת היום־יום, אך הוא עיוור להשלכות של גיל 70 ומעלה. ביטול חובת ההפרשה אינו פותר את בעיות השורש של הדיור ומחירי המזון בישראל; הוא רק לוקח את החסכונות של המחר כדי לכבות את השריפות של היום, ומבטיח שדור הצעירים של ההווה יתעורר בעוד שלושה עשורים למציאות שבה אין לו די משאבים להזדקן בכבוד.