הדילמה המוכרת והעתיקה ביותר בעולם ההשקעות וניהול התיקים מתרחשת בדיוק ברגע שבו מניה מזנקת ושוברת שיא חדש. כל סוחר או משקיע שניצב מול המסך שואל את עצמו בשלב כזה האם כדאי לו לרכוש את המניה מיד ברגע הפריצה כדי לא לפספס את המומנטום, או שמא נכון וכלכלי יותר להמתין בסבלנות לתיקון טכני, אותו "פולבק" מיוחל, שיאפשר כניסה במחיר נוח יותר וברמת סיכון נמוכה יותר. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לרוב להעדיף את ההמתנה, מתוך תחושה טבעית שקנייה בשיא היא פעולה פזיזה ומסוכנת שעלולה להסתיים בהפסד צורב. אולם, מחקר נתונים מקיף ומרתק שפורסם לאחרונה על ידי חוקר השווקים המוכר פירסט פלו בשיתוף ספלוס קולקטיב, שופך אור חדש לחלוטין על הסוגיה המורכבת הזו ומאתגר את כל מה שחשבנו על תזמון שוק ועל ניהול סיכונים חכם.

המחקר המדובר אינו מסתמך על תחושות בטן, תיאוריות באוויר או מדגמים תקופתיים מקריים, אלא צולל עמוק אל תוך נתוני האמת ההיסטוריים של שוק ההון האמריקאי. החוקרים ניתחו היסטוריית מסחר ארוכה של 14 שנים, ובחנו בקפידה את כל 511 המניות המרכיבות את המדדים המובילים של תעודות הסל התחקות אחר מדד הדגל של השוק האמריקאי ומדד חברות הטכנולוגיה הגדולות. במהלך התקופה הארוכה הזו, המערכות זיהו לא פחות מ-11,505 מקרים נפרדים שבהם מניות רשמו שיא חדש של 52 שבועות. בסיס הנתונים העצום הזה שימש כדי לבחון ראש בראש שתי אסטרטגיות כניסה מרכזיות. האסטרטגיה הראשונה דגלה ברכישה מיידית ביום הפריצה עצמו, ללא כל היסוס או המתנה. האסטרטגיה השנייה התבססה על המתנה מחושבת של עד חודש ימים, בתקווה שהמניה תתקן כלפי מטה ותחזור אל קו הממוצע הנע האקספוננציאלי של 21 ימים, שהוא מדד טכני פופולרי המייצג את המגמה קצרת הטווח של הנכס הפיננסי. בשתי האסטרטגיות, כלל הברזל לבדיקה היה זהה, והוא החזקת המניה למשך שלושה חודשים בדיוק מיום הרכישה בפועל, כך שהמשתנה היחיד שנבחן היה טקטיקת הכניסה.

במבט ראשון על תוצאות הניתוח, נדמה כי הנתונים מצדיקים לחלוטין את הגישה השמרנית והזהירה של ההמתנה לתיקון. החוקרים גילו כי כאשר הפולבק אכן מתממש והמניה יורדת חזרה אל קו הממוצע הנע, אסטרטגיית ההמתנה מנצחת באופן מובהק וחותך. ב-74% מהמקרים שבהם המניה חזרה לגעת בממוצע הנע של 21 הימים, המשקיעים שהמתינו רשמו תשואה עדיפה על פני אלו שקפצו למים ביום הפריצה. התשואה הממוצעת על פני אותם שלושה חודשים עמדה על 4.18% עבור הממתינים, לעומת 0.77% בלבד עבור אלו שרכשו את אותן המניות באופן מיידי. יתרה מכך, סבלנותם של הממתינים תוגמלה בנקודת כניסה שהייתה זולה ב-2.7% בממוצע. הנתונים הללו עלולים לייצר אשליה מסוכנת כי המתנה היא תמיד האסטרטגיה המנצחת והנכונה, משום שהיא מעניקה רשת ביטחון פסיכולוגית ומתמטית, אך ההמשך של בחינת הנתונים חושף את העיוות העצום שמסתתר מאחורי תפיסה רווחת זו.

התפנית המפתיעה בעלילת המחקר מתרחשת כאשר בוחנים מקרוב את המקרים שבהם התיקון מעולם לא הגיע. מתוך אותן 11,505 פריצות שיא שנבחנו, התברר כי ב-4,024 מקרים, המהווים כ-35% מכלל הפריצות בשוק, המניות פשוט המשיכו לדהור קדימה בעוצמה ומעולם לא חזרו לרמת הממוצע הנע. המשמעות הפרקטית והכואבת עבור סוחר שפועל בקפדנות לפי אסטרטגיית ההמתנה היא שהוראת הקנייה שלו פשוט לא הייתה מתמלאת לעולם, והוא היה נותר לשבת על הגדר מחוץ למשחק. המניות הללו, שסירבו לתקן לאחור, לא היו סתם מניות אקראיות או חריגות סטטיסטיות, אלא התגלו כקבוצת העילית המובילה של השוק. הנתונים מראים כי המניות שלא חזרו לפולבק הציגו תשואה ממוצעת פנומנלית של 9.09% בשלושת החודשים שלאחר הפריצה, והתהדרו בשיעור הצלחה מרשים ביותר של 80%. הקבוצה האיכותית הזו בדיוק היא שמייצרת את פערי התשואה האדירים בתיקי ההשקעות, ופספוס קבוע שלה משמעותו פגיעה אנושה בביצועים הכוללים של התיק לאורך זמן.

כאשר משקללים את התמונה המלאה ומשווים את שתי האסטרטגיות על פני כל מקרי הבוחן, המסקנה הופכת לחד-משמעית וברורה. קנייה עקבית ביום הפריצה הניבה לאורך כל המניות תשואה ממוצעת של 3.68% על פני שלושה חודשים. לעומת זאת, המתנה מתמדת לכניסה בממוצע הנע הניבה תשואה ממוצעת נמוכה יותר של 2.72% בלבד. הפער המשמעותי הזה נובע ישירות מאותו שליש מהמקרים שבהם נקודת הכניסה המיועדת פשוט לא הגיעה כלל, וכך אבדה ההזדמנות להרוויח מהתנועות החזקות ביותר. ניסוח מדויק של התופעה גורס כי ההמתנה אולי נשמעת חכמה והגיונית יותר בתיאוריה, ובוודאי שמרגישה בטוחה יותר מבחינה פסיכולוגית כשהיא מנצחת את הוויכוח הלוגי, אך בפועל היא פשוט מפסידה את הכסף.

כדי להבין לעומק עד כמה הפריצות החזקות הן גם המקום הבטוח ביותר לשהות בו, המחקר צלל לחלוקה מדויקת של התשואות לאחר שלושה חודשים. ההשוואה בין המניות שחזרו לתיקון לאלו שמעולם לא חזרו אליו מציגה הבדלים תהומיים ברמות הסיכון והסיכוי. בקטגוריה של הפסד כבד של 10% ומעלה, מניות שחזרו לתיקון רשמו שיעור של 16.6%, בעוד שמניות שמעולם לא חזרו הציגו שיעור זניח של 4.6% בלבד. גם בקטגוריה של הפסד קטן, המניות המתקנות הובילו עם 29.8% לעומת 15.0% אצל המניות העוצמתיות שדהרו קדימה. המגמה מתהפכת לחלוטין כאשר מסתכלים על טווחי הרווחים הגדולים. בטווח הרווח של 10% עד 20%, מניות שחזרו לתיקון הניבו שיעור של 14.1%, לעומת 28.3% אצל הקבוצה החזקה. הפער הופך לקיצוני עוד יותר ברווחים של 20% ומעלה, שם רק 4.6% מהמניות המתקנות הצליחו להגיע ליעד, לעומת 13.9% מהמניות שמעולם לא עצרו לתיקון.

הביטוי הטהור ביותר של הממצאים הללו משתקף בתוצאה החציונית לאחר שלושה חודשים. מניות שמעולם לא חזרו לתיקון הניבו רווח חציוני של 8.0%, נתון חזק המעיד על עוצמה מגמתית מתמשכת ולחץ קניות מוסדי שלא מאפשר למחיר לרדת. לעומת זאת, המניות שכן חזרו לממוצע הנע הסתפקו ברווח חציוני זעום של 0.8% בלבד. חשוב לקחת בחשבון שהמחקר התבסס על החברות המרכיבות כיום את מדדי המניות המובילים, מה שעשוי להטות מעט כלפי מעלה את התשואות הגולמיות המוצגות. למרות זאת, מכיוון ששתי תוכניות הבדיקה נבחנו במקביל על אותן פריצות בדיוק ובאותם תנאי שוק, ההשוואה היחסית והמסקנות הנגזרות ממנה שומרות על תוקף מלא. הנתונים החותכים הללו מזמינים כל משקיע לבחון מחדש את תפיסת ניהול הסיכונים שלו, ולהפנים שלפעמים, קניית הפריצה שנראית המסוכנת ביותר בזמן אמת, היא למעשה ההחלטה הכלכלית והבטוחה ביותר שאפשר לקבל.