בסוף חודש יולי האחרון, מחלקת הסחר של ארצות הברית יצאה בהכרזה דרמטית שמשנה את כללי המשחק בכל הנוגע ליחסי ממשל ומגזר פרטי. המחלקה הודיעה על כוונתה להעניק תמריצים פדרליים בהיקף של 874 מיליון דולר לשבע חברות העוסקות בתחומי הבינה המלאכותית והמחשוב המתקדם. אולם, בניגוד למענקים מסורתיים המקובלים בתעשייה, התמריצים הללו ניתנים הפעם בתמורה להקצאת מניות לארצות הברית. הצעד הזה, שעל פניו נראה כעסקה כלכלית שגרתית בעולם ההון סיכון, מהווה למעשה רעידת אדמה בתפיסה הכלכלית האמריקאית. שר הסחר של ארצות הברית, הווארד לוטניק, הסביר את המהלך בכך שהוא נועד לחזק את היכולות המקומיות של המדינה, לייצר משרות בשכר גבוה ולהבטיח שארצות הברית תישאר תמיד בחזית תעשיית השבבים העולמית. אך מאחורי ההצהרות הרשמיות וההבטחות לצמיחה, מסתתר שינוי מדיניות מהותי שמעלה שאלות רבות ונוקבות לגבי תפקידה של הממשלה בשוק החופשי.

העסקה הנוכחית אינה מקרה בודד, אלא חלק ממגמה הולכת ומתרחבת של הממשל. רק בשנה שעברה, הממשל השקיע סכום עתק של 8.9 מיליארד דולר בענקית הטכנולוגיה אינטל, גם כן במתווה שכלל מעורבות ממשלתית עמוקה. בחודש מאי של השנה הנוכחית, המגמה הזו נמשכה עם השקעה של קצת יותר מ-2 מיליארד דולר בתשע חברות העוסקות בתחום המחשוב הקוונטי. ביל פראונהופר, מנהל בכיר להשקעות וחדשנות בתחום השבבים במחלקת הסחר, התייחס למהלך בהודעה לעיתונות וכינה אותו "גישת פורטפוליו" (תיק השקעות). לדבריו, משרד המחקר והפיתוח של השבבים מאמץ את הגישה הזו במטרה לחזק ולהאיץ את המנהיגות של ארצות הברית במספר אופנויות קוונטיות במקביל. המשמעות המעשית היא שהממשל מתחיל להתנהג פחות כמו גוף שמפקח ומתווה מדיניות, ויותר כמו קרן הון סיכון אגרסיבית שמנהלת תיק השקעות מגוון במטרה לפזר סיכונים, למקסם את האחיזה הטכנולוגית של המדינה, ותוך כדי גם לצפות לתשואה של עשרות %.

השורשים של המהלכים הללו נמצאים בחוק השבבים והמדע, חקיקה משמעותית ורחבת היקף שעברה עוד בתקופת ממשל ביידן. המטרה המקורית של החוק הייתה ברורה ומוסכמת על כולם: לעודד ייצור מקומי של מוליכים למחצה ולהפחית את התלות האמריקאית המסוכנת בשרשראות אספקה זרות, במיוחד על רקע המתיחות מול יצרניות מזרח אסייתיות. עם זאת, היישום של החוק עבר מאז טרנספורמציה משמעותית. בעוד שבתקופת ביידן העסקאות שנחתמו במסגרת החוק לא כללו דרישה לקבלת בעלות של אפילו 1% בחברות שקיבלו את המימון הפדרלי, בחודש ספטמבר 2025 מחלקת הסחר הודיעה על מסלול מימון חדש שזכה לשם המסקרן "מסלול קרן ההשקעות". המסלול הזה משנה לחלוטין את הדינמיקה בין הצדדים. חברות שנבחרות למסלול זה עשויות להידרש להנפיק למחלקת הסחר מניות, כתבי אופציה, רישיונות לקניין רוחני, תמלוגים או אפילו הסכמים לחלוקת הכנסות. המטרה המוצהרת של שינוי זה היא להבטיח החזר פיננסי מלא על ההשקעה עבור הממשלה, מה שגורם למסלול החדש להישמע פחות כמו יוזמה לאומית לקידום ייצור מקומי ויותר כמו אסטרטגיה כלכלית קלאסית להפקת רווחים. זהו כיוון שמתכתב היטב עם קריאותיו הקודמות של טראמפ להקמת קרן עושר ריבונית אמריקאית, בדומה לאלו הקיימות במדינות אחרות בעולם.

בעלות ממשלתית על מניות בחברות פרטיות היא תופעה חריגה מאוד בנוף האמריקאי, בלשון המעטה. מומחים לכלכלה ואנשי אקדמיה ממהרים להצביע על כך שהדרך שבה הממשל ניגש כעת לסוגיית האקוויטי עלולה להיות בעייתית ביותר ומועדת לניצול לרעה. בעוד שוושינגטון כבר החזיקה בעבר במניות של חברות פרטיות, ישנו הבדל תהומי בין עסקאות הבעלות בעבר לבין אלו של היום. טאד דהייבן, מנתח מדיניות במכון קאטו, מסביר בבהירות כי מעולם לא היה זה דבר שבשגרה עבור הממשל הפדרלי לצבור החזקות בחברות פרטיות ככלי שגרתי של מדיניות כלכלית ארוכת טווח. ממשלים קודמים, החל מממשל קרטר, דרך בוש ועד אובמה, אכן צברו החזקות בחברות שונות בעבר, אך הדבר נעשה אך ורק בתקופות של מצבי חירום לאומיים קיצוניים. דוגמאות בולטות לכך הן ההתערבויות האגרסיביות במהלך המיתון הגדול של 2008 או סיוע החירום שהוענק לתעשיית התעופה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. דהייבן מדגיש כי התערבויות היסטוריות אלו תמיד הוצדקו כאמצעי ייצוב זמניים לשעת חירום, מתוך כוונה ברורה ומוצהרת למכור את ההחזקות בחזרה לשוק הפרטי ברגע שהמשבר יחלוף והיציבות תחזור. הממשל הנוכחי, לעומת זאת, עושה משהו שונה בתכלית כשהוא הופך את ההשקעה בחברות לכלי אסטרטגי קבוע ומתמשך.

המשמעויות הכלכליות של המהלך הזה הן רחבות היקף ועמוקות. לממשלה הפדרלית יש סמכויות כבירות שאף בעל מניות פרטי אינו מחזיק בהן, חזק ועשיר ככל שיהיה. כאשר הממשלה, שהיא גם הגוף המחוקק וגם הגוף הרגולטורי, הופכת לבעלת עניין כספי ישיר בהצלחתן של חברות ספציפיות, נוצר מצב מורכב של ניגוד עניינים מובנה. כפי שמציין דהייבן, ממשלה שבבעלותה נמצאים השחקנים על המגרש אינה יכולה להיתפס כמי שתשפוט את המשחק באובייקטיביות ובהגינות. הדבר עלול להוביל לפגיעה חמורה במשמעת השוק ובתחרות החופשית, שהיא נשמת אפו של הקפיטליזם. משקיעים פרטיים, קרנות גידור ומשקיעי הון סיכון עלולים לחשוש מלהשקיע בחברות מתחרות, מתוך הבנה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להתחרות בחברה שמקבלת גב כלכלי מלא ויחס מועדף מהאוצר האמריקאי. כתוצאה מכך, הון פרטי יקר ערך עלול להיות מנותב לעבר חברות המועדפות פוליטית או ממשלתית, במקום לחברות המציגות את הטכנולוגיה הטובה והיעילה ביותר. מציאות זו מעמידה מתחרים וחברות סטארט-אפ צעירות בעמדת נחיתות ברורה שמקשה עליהן לגייס כספים, לצמוח ולאתגר את השחקניות הוותיקות.

מבחינת האזרח הפשוט ומשלם המסים, ההשפעות של עסקאות אלו הן לא תמיד מיידיות, אך הן בהחלט משמעותיות בטווח הארוך. בטווח הקצר, השקעה ממשלתית מאסיבית אכן יכולה לספק רשת ביטחון, שקט תעשייתי ויציבות לחברות המעורבות, כמו גם לעובדיהן המסורים ולשרשראות האספקה הרחבות שלהן. הדבר יכול למנוע גלי פיטורים כואבים ולתרום לביטחון התעסוקתי של אלפי אזרחים אמריקאים. עם זאת, בטווח הארוך הדינמיקה משתנה לחלוטין. האזרחים הרגילים ברחוב אינם אלו שמקבלים צ'קים של דיבידנדים כאשר מחירי המניות של החברות הללו מזנקים בעשרות או מאות % כלפי מעלה – הממשלה הפדרלית היא זו שגורפת את הרווחים הישירים. כל תשואה חיובית מועברת ישירות לקופת המדינה בהתאם לכללי התקציב הפדרליים, בעוד שמשלמי המסים הם אלו שנותרים חשופים לחלוטין להפסדים פוטנציאליים או לדרישות חילוץ נוספות אם אותן חברות ייכשלו במשימתן. תיאורטית, הממשלה יכולה להשתמש בהחזר העתידי על ההשקעה כדי לממן תוכניות חברתיות רחבות שיסייעו לאזרחים, אך ההיסטוריה הפוליטית מראה כי סדרי העדיפויות של הממשל הנוכחי נוטים לעיתים קרובות דווקא לקיצוץ בתוכניות מסוג זה, כך שבפועל לא ברור כלל כיצד האזרח הקטן ירוויח מהמהלך במישרין.

השקעות אלו משקפות מעבר לכלכלה גם את התחרות הגיאופוליטית העזה על העליונות הטכנולוגית העולמית. טכנולוגיות מתקדמות כגון בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי וייצור שבבים הפכו בעשור האחרון לנכסים אסטרטגיים בעלי השלכות קריטיות על הביטחון הלאומי. מדינות רבות ברחבי העולם, ובראשן מעצמות יריבות, משקיעות כבר שנים משאבים ממשלתיים אדירים בסבסוד ובתמיכה ישירה בתעשיות אלו. הגישה החדשה של הממשל בארצות הברית מראה כי ישנה הבנה הולכת וגוברת שכוחות השוק החופשי לבדם עשויים שלא להספיק כדי להתמודד עם אתגרים בינלאומיים כה מורכבים. כניסת הממשלה כשותפה עסקית פעילה ודומיננטית נועדה, ככל הנראה, להבטיח שהקניין הרוחני, רכיבי החדשנות והידע הקריטי ביותר יישארו עמוק בתוך גבולות המדינה ותחת השגחה פדרלית הדוקה, תוך ניסיון ליצור יתרון תחרותי מולט טכנולוגי מול שאר מדינות העולם.

מעבר לכל השיקולים הכלכליים, האסטרטגיים והביטחוניים, המדיניות הזו מייצרת תקדים היסטורי שעלול לעצב מחדש את יחסי הכוחות באמריקה. ברגע שבוושינגטון מנרמלים לחלוטין את הרעיון שהממשלה יכולה וצריכה להיות בעלת מניות דומיננטית בשוק הפרטי באופן שגרתי, הדבר פותח פתח רחב לממשלים עתידיים לאמץ את אותו המודל בדיוק, ללא קשר לשיוכם המפלגתי. דהייבן מזהיר כי המאבק העתידי בפוליטיקה האמריקאית לא יהיה על עצם הלגיטימיות של הפעולה, אלא על השאלה אילו קבוצות פוליטיות יזכו לאחוז בהגה ולהשתמש בכוח העצום הזה, ולאילו מטרות בדיוק. היום ההשקעות מופנות באופן טבעי לתעשיית השבבים החשובה, אך בעתיד הן עלולות להיות מופנות לתעשיות אחרות לחלוטין משיקולים פוליטיים או אידיאולוגיים. תהליך זה משנה מן היסוד את המרקם העסקי בארצות הברית ומעמיד בסימן שאלה גדול את עתידו של השוק החופשי, כאשר הקו הדק שבעבר הפריד בבירור בין הון לשלטון הופך להיות מטושטש מאי פעם.