לאחר כמעט שלוש שנים של לחימה, מדינת ישראל מצויה במצב חירום מתמשך המעצב את החיים האזרחיים ומכתיב סדר עדיפויות תקציבי נוקשה. השאלה החברתית-כלכלית נדחקת לשוליים, דווקא כאשר הצורך בשירותים ציבוריים הופך לדחוף מאי פעם. עוד לפני המשבר, ההוצאה האזרחית בישראל הייתה נמוכה בהשוואה למדינות המפותחות, ומאז תחילתו, תוספות התקציב הופנו בעיקר למעני חירום ושיקום ראשוני ולא לחיזוק שירותים אזרחיים יציבים. המחיר החברתי משתקף בפער המתרחב בין צורכי האוכלוסייה ליכולתן המוגבלת של המערכות הציבוריות לספק מענה בתחומי החינוך, הדיור, הרווחה והבריאות.
היעדר אסטרטגיה אזרחית ארוכת טווח בלט בניהול משבר המפונים, במסגרתו פונו כ-143 אלף אזרחים ללא מיפוי מרחבי בזמן אמת או תוכנית סדורה להבטחת רציפות שירותים. הממשלה קיבלה עשרות החלטות על הארכת הפינוי לפרקי זמן קצרים, מה שיצר חוסר ודאות שהקשה על שיקום הלכידות הקהילתית בשלב החזרה ליישובים. במקביל, הפער בין התקצוב לביצוע נותר עצום, כאשר מנהלת תקומה ניצלה בשנת 2024 רק 21% מתקציבה המקורי, וחלק ניכר מנטל הקליטה הועבר לרשויות המקומיות ללא תקצוב תוספתי הולם מצד המדינה.
אי השוויון הכלכלי העמוק קובע את יכולת ההתמודדות של משקי הבית עם המשבר. בעוד שחלק מהמשפחות נשענות על נכסים והכנסות מהון, רוב הציבור תלוי בשכר עבודה וחשוף לפגיעה עקב יוקר המחיה. הנתונים חושפים פער עצום, כאשר ההכנסה החודשית הממוצעת בעשירון העליון עמדה על 85,218 שקלים, גבוהה פי 13.6 מזו של העשירון התחתון. מעבר לכך, נתוני מס מראים שבעוד שבשאר חלקי האוכלוסייה השכר מהווה כ-77% מההכנסה, במאון העליון הוא מהווה 29% בלבד, ואת מקומו תופסים רווחי הון ודיבידנדים. הריכוזיות הפיננסית ניכרת בכך ש-82% מכלל הכנסות ההון בישראל זורמות לעשירון העליון לבדו.
פירות הצמיחה הכלכלית של ישראל לא חלחלו לכיסם של העובדים באופן שוויוני. בין 1995 ל-2025 גדל התוצר המקומי לנפש ב-65%, אך השכר הריאלי עלה ב-47% בלבד. כתוצאה מכך, עבודה אינה מהווה עוד ערובה ליציאה מעוני, וחלקן של משפחות עובדות מתוך כלל האוכלוסייה החיה בעוני זינק מ-38.2% בשנת 2003 ל-59.7% בשנת 2024. במקביל, המעמד הבינוני הצטמצם ומהווה כיום 54.4% ממשקי הבית, נתון המציב את ישראל בתחתית דירוג מדינות ה-OECD. בתוך שוק העבודה ממשיכים להתקיים פערים מגדריים ועדתיים עמוקים, כאשר נשים, ובמיוחד מהחברה הערבית ויוצאות אתיופיה, מרוכזות בשיעורים גבוהים בעשירוני השכר הנמוכים.
פערי השכר מחריפים בגיל הפרישה, שבו קצבאות הזקנה מחזיקות בשווי של כ-13% בלבד מהשכר הממוצע במשק, לעומת 21% בממוצע מדינות ה-OECD. חוסר הביטחון הכלכלי פוגע גם ביכולת הבסיסית ביותר, עם 47.6% ממשקי הבית בחמישון התחתון החיים באי-ביטחון תזונתי ונאלצים להוציא רבע מתקציבם על מזון. במקביל, מערכת הבריאות קורסת תחת עומס חסר תקדים, והשחיקה במימון הציבורי של סל שירותי הבריאות יצרה פער של 26 מיליארד שקלים בין עלות הסל לתקציב הנדרש בפועל. פער זה מקפיץ את ההוצאה הפרטית של משקי הבית ל-20.5% מסך ההוצאה הלאומית על בריאות. גם חינוך הגיל הרך סובל מהזנחה, עם השקעה ממשלתית אפסית של 2% בלבד מהתמ"ג לנפש.
משבר הדיור מעמיק את הקיטוב הכלכלי, כאשר שוק השכירות משמש כמנגנון ישיר להעברת הון מהשכבות המוחלשות לעשירים. שוכרי דירות בעשירון התחתון נאלצים להפריש 54% מהכנסתם הפנויה לטובת שכר דירה והוצאות נלוות. מנגד, 70% מסך ההכנסות הלאומיות משכר דירה, שהסתכמו ב-29.2 מיליארד שקלים, זורמים ישירות למשקי הבית בשלושת העשירונים העליונים. הנתונים הללו מבהירים כי הבטחת עתידה של המדינה דורשת שינוי תפיסתי ומעבר ממדיניות הנשענת על פתרונות זמניים, אל עבר השקעה מבנית, רחבה ויציבה בתשתיות אזרחיות במטרה לצמצם את אי השוויון.
