המשק הישראלי עבר עוד תקופה מאתגרת בחודש מרץ, כאשר העימות הישיר מול איראן הגיע לשיאו והשפיע באופן דרמטי על מרקם החיים והתעסוקה. נתוני דוח "דופק שוק העבודה" של שירות התעסוקה חושפים תמונה מורכבת של זעזוע עמוק, אך כזה שנושא אופי זמני ומוגדר היטב. במהלך החודש הזה, מספר דורשי העבודה זינק ביותר מפי 2.5, כשהוא מטפס מרמה של 155 אלף איש בפברואר לכמעט 400 אלף לקראת סוף מרץ. מה שמייחד את הסבב הנוכחי הוא עוצמת ה"זרם" של נרשמים חדשים – כ-257 אלף איש – נתון שגבוה משמעותית אפילו מאירועי ה-7 באוקטובר 2023 או מסבבי הלחימה הקודמים. ההסבר המרכזי לכך נעוץ בהתארכות הלחימה ובריכוז המאמץ המלחמתי והאיומים על אזור המרכז, לב הפעילות הכלכלית של ישראל, מה ששיתק חלקים נרחבים מהמסחר והשירותים.
למרות המספרים המבהילים, חשוב להבין את המהות הכלכלית של הנתונים הללו כדי שלא להיגרר לבהלה מיותרת. בדומה לתקופת מגפת הקורונה, רוב המצטרפים החדשים למעגל דורשי העבודה אינם מובטלים במובן הקלאסי של המילה, אלא עובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום (חל"ת) תחת הסדרי שעת חירום. הניסיון המצטבר של המשק הישראלי ממשברים קודמים מלמד כי מדובר בעלייה זמנית וצפויה, וככל שהפסקת האש תתייצב ותתמיד, כך נראה חזרה מהירה של עובדים למקומות העבודה וירידה חדה במספר דורשי העבודה. השוק הישראלי הוכיח בעבר גמישות יוצאת דופן וחוסן מבני המאפשר לו "להתאושש בקפיץ" ברגע שהמגבלות הביטחוניות מוסרות.
בחינת מאפייני הנפגעים התעסוקתיים חושפת שוב את הפגיעות של קבוצות מסוימות באוכלוסייה בעתות משבר. נשים היוו למעלה מ-60% מהנרשמים החדשים במרץ, מה שהעלה את חלקן היחסי בקרב כלל דורשי העבודה ל-58%. בשירות התעסוקה מסבירים כי נשים, ובמיוחד אימהות לילדים צעירים, הן הראשונות להיות מושפעות מסגירת מערכת החינוך ומצמצום פעילות במשקי הבית. במקביל, גם הצעירים ספגו מכה קשה, וחלקם בקרב דורשי העבודה עלה ל-37%. הדבר נובע מהעובדה שצעירים מועסקים בשיעורים גבוהים בענפים שתלויים באופן ישיר בנוכחות פיזית ובפתיחת השוק, כמו מכירות, אירוח ושירותים פרונטליים, שנפגעו מיידית עם פרוץ המערכה במרכז.
השיבושים בלטו במיוחד במקצועות הדורשים נוכחות בחוץ או התקהלות. ענפי החקלאות והגינון ראו זינוק בלתי נתפס של כמעט 500% במספר דורשי העבודה, בעוד שבתחום החינוך המשלים, הסייעות והמטפלות נרשמה עלייה של 420%. גם ענף הספורט והכושר חווה שיתוק משמעותי. זווית מעניינת נוספת עולה מהערים החרדיות, שם נרשמו עליות חריגות שהעמידו לראשונה ערים כמו מודיעין עילית, ביתר עילית ובני ברק בראש רשימת היישובים עם שיעורי דורשי העבודה הגבוהים ביותר. המצב הזה משקף את המבנה הייחודי של החינוך החרדי הפרטי, שבו קיימת גמישות רבה – לעיתים רבה מדי – להוצאת עובדים לחל"ת ברגע שפעילות המוסדות משתבשת.
מורכבות התמונה מתחדדת כאשר משווים את נתוני שירות התעסוקה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הלמ"ס הצביעה על נסיקה של אחוז האבטלה המורחב לרמה של 16.6%, המייצגת כ-747 אלף איש. הפער בין הנתונים נובע משיטות מדידה שונות: בעוד שירות התעסוקה סופר את אלו שנרשמו באופן אקטיבי כדי לקבל דמי אבטלה, הלמ"ס מתבססת על סקרי כוח אדם וכוללת כל אדם שדיווח כי לא עבד בשבוע האחרון, גם אם מקום עבודתו קיים והוא רק נעדר זמנית בשל המצב הביטחוני. למרות הפערים הטכניים, שני הגופים מסכימים על כך שהמשק נמצא בנקודת קיצון שאינה משקפת אבטלה מבנית ארוכת טווח, אלא תגובה ישירה ומיידית למצב הביטחוני החריג.
היכולת של המשק הישראלי לחזור למסלול צמיחה תלויה כעת במהירות שבה תתייצב המערכת הביטחונית ובביטחון שיוחזר למרכזים העסקיים במרכז הארץ. על אף שהמספרים נראים דומים לאלו של תקופת הקורונה, קיים הבדל משמעותי – הפעם המנועים הכלכליים הגלובליים נותרו פעילים, והביקוש לעובדים במשק הישראלי לפני המשבר היה גבוה מאוד. לכן, ההערכה הרווחת היא שברגע שתשתרר רגיעה, המעסיקים ימהרו להחזיר את העובדים מהחל"ת כדי לענות על הביקושים המצטברים. השמירה על קשר רציף בין עובדים למעסיקים במהלך ימי הלחימה היא המפתח לכך שהזינוק הנוכחי בדרישת העבודה יישאר אפיזודה חולפת ולא יהפוך למשבר חברתי מתמשך.
