החובות של משרד הביטחון לשלוש התעשיות הביטחוניות הגדולות בישראל זינקו בסוף חודש אפריל 2026 לרמה חסרת תקדים של כ-13 מיליארד שקל. מדובר בשיא היסטורי המדגיש את הפער המתרחב בין צורכי הרכש המאסיביים של צה"ל לבין היכולת התקציבית של המדינה לפרוע את התשלומים בזמן. הגידול בחוב, שרק בנובמבר האחרון עמד על כ-10 מיליארד שקל, נובע מהאצה דרמטית בהזמנות לחידוש מלאי החימושים שהידלדלו במהלך חודשי הלחימה הממושכים בחזיתות השונות, לצד הצורך בשיפור המוכנות לאתגרים הביטחוניים המורכבים ברצועת עזה, בלבנון ומול איראן.
בחלוקה הפנימית של החוב, חברת רפאל היא הנפגעת העיקרית מהמצב הנוכחי, כאשר משרד הביטחון חייב לה סכום של כ-6 מיליארד שקל. רפאל, המייצרת את מערכות ההגנה האווירית הקריטיות כמו כיפת ברזל, קלע דוד ומערכת הלייזר "אור איתן", נמצאת בחזית הייצור המקומית של מיירטים. התעשייה האווירית, האחראית בין היתר על ייצור טילי החץ, ממתינה לתשלומים בהיקף של כ-4 מיליארד שקל, ואילו חברת אלביט מערכות שבשליטת מיקי פדרמן מחזיקה בחוב של כ-3 מיליארד שקל. למעשה, שלוש החברות הללו מעמידות למדינת ישראל אשראי רחב היקף המאפשר לה להמשיך ולהצטייד באמצעי לחימה חיוניים, גם כאשר קופת המדינה אינה עומדת בקצב ההזמנות.
התנפחות החוב מתרחשת למרות שחלו שינויים משמעותיים בתקציב הביטחון במהלך השנה הנוכחית. תקציב הביטחון ל-2026, שנקבע בתחילה על 112 מיליארד שקל, עודכן במרץ האחרון והגיע לרמה של 144 מיליארד שקל בעקבות אישור תוספת חריגה של 32 מיליארד שקל. העדכון התקציבי הגיע על רקע מה שמכונה "מלחמת איראן השנייה" והתעצמות הלחימה בגבול הצפון מול חזבאללה. עם זאת, במערכת הביטחון טוענים כי גם תוספת זו אינה נותנת מענה מלא לצרכים המבצעיים בשטח, במיוחד כאשר צה"ל פרוס ברצועות ביטחון בדרום לבנון, בחרמון הסורי ולאורך הקו הצהוב בתוך רצועת עזה.
המצב הפיננסי האיתן של התעשיות הביטחוניות הוא הגורם המרכזי שמאפשר להן לספוג את עיכובי התשלומים הללו מבלי להיקלע למשבר תזרימי קשה. חברות אלו נמצאות בתקופת פריחה חסרת תקדים, בין היתר בשל מרוץ החימוש העולמי שהחל עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-2022. נכון לסוף השנה שעברה, צבר ההזמנות המצרפי של שלוש הגדולות עמד על 255 מיליארד שקל, כאשר התעשייה האווירית מובילה עם צבר של 93 מיליארד שקל. אורך הנשימה הכלכלי הזה מאפשר למערכת הביטחון להמשיך ולהזרים הזמנות תחת ההנחה שהחברות יתחילו בייצור המיידי, בעוד שסוגיית התשלום "תיסגר בהמשך" עם קבלת תקציבים נוספים.
אחד המקרים הבולטים שממחישים את הדחיפות והמורכבות התקציבית הוא ייצור טילי ה"חץ 3". הגברת הייצור של המיירטים המתקדמים, המאפשרים יירוט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספרה, התאפשרה בתחילת השנה רק בזכות התחייבות אישית חריגה של מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר ברעם, כלפי התעשייה האווירית. בנוסף, מקדמות שהתקבלו מממשלת גרמניה במסגרת עסקת ענק לרכישת המערכת סייעו לממן את קווי הייצור. ללא המהלכים הללו, קצב ההצטיידות בטילים המיועדים להגנה מפני האיום האיראני היה עלול להיפגע משמעותית בשל היעדר מזומנים זמינים במשרד הביטחון.
הוויכוח בין משרד האוצר למשרד הביטחון על מקור החובות הופך חריף יותר ככל שהסכומים גדלים. באוצר טוענים כי האחריות המלאה על ניהול התקציב מוטלת על משרד הביטחון, וכי הם איפשרו את כל המימון הנדרש להישגים הצבאיים לאורך המלחמה. מבחינתם, היווצרות החוב מעלה תהיות לגבי יכולות הניהול של כלכלת הביטחון על ידי המשרד. מנגד, במערכת הביטחון מפנים אצבע מאשימה חזרה וטוענים כי האוצר מתקצב אותם מלכתחילה בחסר ככלי לשליטה וריסון תקציבי, מבלי להתחשב במציאות המבצעית המשתנה המחייבת הצטיידות "כאן ועכשיו".
הפרקטיקה של עיכוב תשלומים הפכה בשנים האחרונות לנורמה בעייתית במערכת היחסים שבין המדינה לספקיה הביטחוניים. בעוד שהתעשיות הגדולות מצליחות להכיל את החוב בזכות צברי הזמנות אדירים מחו"ל, החשש הוא שספקי משנה קטנים יותר בתוך שרשרת האספקה הישראלית עלולים להיפגע קשות מחוסר הוודאות התזרימי. בטווח הארוך, התלות של המדינה באשראי שהיא מקבלת מהחברות הביטחוניות שלה מייצרת סיכון מבני, שכן היא מחייבת את החברות להישאר רווחיות מאוד בשווקים הבינלאומיים כדי לממן את צורכי ההגנה של ישראל. המציאות הזו מחייבת הסדרה של מנגנון התשלומים, כדי להבטיח שקצב הייצור הביטחוני לא יהיה תלוי בפתרונות יצירתיים או בערבויות אישיות, אלא בתכנון כלכלי יציב ובר קיימא.
