מיצרי הורמוז, רצועת מים צרה ברוחב של כ-33 קילומטרים בנקודה הצרות ביותר, ניצבים כעת במרכזה של דרמה גיאופוליטית וכלכלית חסרת תקדים. בעוד שבעבר שימשו המיצרים כקלף מיקוח צבאי
ואיום בחסימה פיזית, האסטרטגיה האיראנית החדשה חושפת פנים אחרות: "מיסוד" המעבר והפיכת הריבונות הימית למכונת מזומנים משומנת היטב. הדרישה האיראנית החדשה, שעלתה בשיח הדיפלומטי לסיום הלחימה, אינה מסתפקת רק בנסיגת כוחות, אלא תובעת הכרה בינלאומית בזכותה לגבות "דמי מעבר" מכל כלי שיט החוצה את המיצרים.
המשמעות הכלכלית של המהלך מטלטלת את שוקי האנרגיה. המיצרים מהווים את נתיב הייצוא המרכזי עבור מפיקות הנפט הגדולות – ערב הסעודית, עיראק, איחוד האמירויות וכווית – ועבור יצואנית הגז הטבעי הנוזלי (LNG) המובילה, קטאר. היסטורית, המשפט הבינלאומי (אמנת האו"ם למשפט הים – UNCLOS) קובע את עקרון "המעבר בתום לב" (Transit Passage) במיצרים בינלאומיים, המאפשר לספינות לעבור במים טריטוריאליים של מדינות חוף ללא הפרעה. אולם איראן, שלא אשררה את האמנה במלואה, טוענת לזכויות פיקוח וגבייה בגין "שירותי אבטחה וניווט" שהיא מספקת באזור.
הניסיון האיראני להפוך ל"בעל הבית" של המיצרים נשען על מודלים קיימים כמו תעלת סואץ או תעלת פנמה, אך עם הבדל מהותי: המיצרים הם נתיב מים טבעי ולא תעלה חפורה. גביית סכומים המוערכים בכ-2 מיליון דולר למכלית אינה רק נטל כלכלי; זוהי הצהרת ריבונות שנועדה לעקוף את משטר הסנקציות המערבי. אם המודל יתקבל, איראן עשויה לשלשל לכיסה סכומים שנעים סביב 600 מיליון דולר בחודש, סכום שיכול לשנות את מאזן הכוחות הפנימי בטהראן ולממן את שיקום התשתיות שנפגעו במהלך העימות.
המערב, בהובלת ארה"ב, רואה במהלך זה "פיראטיות מדינתית". שר החוץ האמריקני הזהיר כי הסכמה לתנאי זה תהווה פגיעה אנושה בחופש השיט העולמי ותיצור תקדים מסוכן שבו כל מדינת חוף החולשת על נתיב אסטרטגי תוכל להטיל "מס" על הכלכלה הגלובלית. למרות ההתנגדות, דיווחים מהשטח מצביעים על כך שחברות ספנות מסוימות כבר החלו לשלם את האגרות כדי להימנע מעיכובים או תפיסת ספינות, מה שיוצר עובדות בשטח עוד לפני שהושגו הבנות מדיניות.
בכדי לרדת למספרים, נבהיר כי במצרי הורמוז עוברים כ 15-20 מכליות נפט גולמי ביום (ואחרות רבות נוספות). האלטרנטיבה היא עקיפת חצי האי ערב דרך הים האדום המוסיפה כ-10-14 ימי הפלגה ועלויות דלק אסטרונומיות, ולכן האיראנים בהחלט יכולים לראות עצמם כזכאים לתגמול.
המאבק הנוכחי על מיצרי הורמוז מסמן את המעבר מעימות צבאי קלאסי ללוחמה כלכלית-משפטית על משאבים גלובליים. איראן מזהה את התלות העולמית באנרגיה כנקודת תורפה ומנסה לנצל את המומנטום כדי להבטיח לעצמה עתיד כלכלי יציב ביום שאחרי המלחמה. עבור הקהילה הבינלאומית, השאלה אינה רק מחיר הנפט בטווח הקצר, אלא מי מחזיק במפתח לשערים הימיים של העולם. בשורה התחתונה, הפיכת המיצרים לנכס מניב היא מהלך הישרדותי נועז של טהראן, המציב את המעצמות בפני דילמה קשה: הכרה בסדר עולמי חדש או המשך התכתשות שעלולה להוביל לזינוק במחירי האנרגיה לשיאים חדשים.
