בעבר הלא רחוק, השווקים הפיננסיים התנהלו בקצב אנושי. ידיעה חדשותית הייתה מתפרסמת, אנליסטים היו קוראים אותה בעיון, מנהלי קרנות היו משוחחים עם הנהלות החברות, והברוקרים היו מתלבטים לפני ביצוע פעולה. המחירים אמנם נעו, לעיתים בעוצמה, אך הכל התרחש בתוך מסגרת זמן שניתן היה להבין ולעבד. היום, המציאות הזו נראית כמו זיכרון רחוק. השווקים המודרניים מגיבים באלפיות השנייה לנתונים שמעטים מבני האדם מסוגלים לקרוא, שלא לדבר על להבין. אלגוריתמים, מסחר בתדר גבוה (HFT), ותזרימי מזומנים מערכתיים הפכו את זירת המסחר למערכת המופעלת על ידי כללים קשיחים, אותות טכניים וארביטראז' אוטומטי. המהירות הזו הפכה את השווקים לנזילים יותר, ולעיתים אף ליעילים יותר, אך היא גם הפכה אותם לעצבניים ותזזיתיים מאי פעם.
המהירות מעניקה לשוק מראית עין של אינטליגנציה עילאית. ברגע שנתון כלשהו מתפרסם, מילת מפתח מזוהה על ידי המערכת, והיא מושווית באופן מיידי לקונצנזוס האנליסטים. בתוך שבריר שנייה נשלחת פקודת מסחר. הכל נראה רציונלי כיוון שהכל קורה בו-זמנית, אך מהירות אינה בהכרח שיקול דעת. מחשב יכול לזהות שולי רווח מאכזבים בדו"ח רבעוני, אך הוא מתקשה להבחין אם מדובר באירוע חד-פעמי או בתחילתה של שחיקה אסטרטגית מתמשכת. הערה זהירה של מנכ"ל עשויה להתפרש על ידי אלגוריתם כסימן למצוקה, בעוד שעין אנושית עשויה לזהות בה דווקא צניעות וזהירות מתבקשת. המכונה מאיצה את עיבוד האותות, אך היא אינה מבטיחה את איכות הפרשנות שלהם.
הקרב על אלפית השנייה אבד עבור בני האדם כבר מזמן, וזה כנראה לא כל כך משנה. משקיע פרטי לא ירוויח דבר מקריאת הודעה לעיתונות שתי שניות מהר יותר מהשוק, ומנהל קרן לא ייצור ערך אם ינסה לנחש כיצד האלגוריתם יגיב לפסיק כזה או אחר בנאום של יו"ר הבנק המרכזי. הסכנה האמיתית מתחילה כאשר מהירות השוק מכתיבה את הקצב למשקיעים עצמם. רבים חשים שהם חייבים להגיב לכל תנודה באופן מיידי, תוך בלבול בין ערנות לבין תזזיתיות. במציאות הנוכחית, היכולת לא לעשות כלום היא לעיתים קרובות ההחלטה הרציונלית ביותר. התפקיד האנושי מתחיל בדיוק שם: לא בתגובה המיידית, אלא ביכולת להחליט האם התנודה שראינו על המסך ראויה למעקב, להתעלמות או לניצול.
המהירות אינה רק עניין טכנולוגי, אלא גם התנהגותי. משקיעים מקצועיים עוקבים אחר אותם נתונים בדיוק: מדדי אינפלציה, ריביות, ותזרימי קרנות סל (ETFs). מודלי הסיכון דומים זה לזה, והאילוצים הרגולטוריים כמעט זהים. כתוצאה מכך, התגובות הופכות להיות דומות להפליא, מה שיוצר תנועות חדות וברוטליות בשוק. כאשר נתון אינפלציה מתפרסם מעט מעל הציפיות, נוצרת תגובת שרשרת: התשואות עולות, מניות הצמיחה יורדות, הדולר מתחזק והסחורות נעות בהתאם. בתוך דקות, ולעיתים שניות, התנועה מתפשטת מנכס אחד למשנהו במין כוריאוגרפיה של אוטומציה. זה נכון במיוחד במניות טכנולוגיה מרכזיות כמו אנבידיה ומיקרוסופט, המרכזות עניין רב וניתוחים טכניים בלתי פוסקים.
השינוי הגדול לא התחיל עם הבינה המלאכותית, אלא הרבה קודם לכן, עם הדיגיטציה של השווקים. מהרגע שהמחירים וספרי הפקודות הפכו לנתונים הניתנים לעיבוד בזמן אמת, הפיננסים נכנסו למשטר חדש. השוק חדל להיות רק מקום מפגש בין משקיעים והפך לתשתית טכנולוגית הנשלטת על ידי חוקי ביצוע ואילוצי פורטפוליו. קרנות הסל, למשל, חוללו שינוי עמוק בכך שהן הגבירו את המשקל של התזרימים המכניים. כסף מוקצה כיום לפי מדד או כלל שרירותי, מה שגורם לכך שמניות גדולות מושכות אליהן יותר כסף באופן אוטומטי, בלי קשר לשווי הכלכלי האמיתי שלהן. כך, חלק מהתנועה בשוק כבר לא עונה על השאלה "כמה החברה הזו שווה?", אלא על השאלה "מאיפה הכסף מגיע ולאן הוא הולך?".
הבינה המלאכותית מוסיפה כיום שכבה נוספת של האצה. היא מסוגלת לסרוק אלפי מסמכים, לזהות מגמות או חוסר עקביות ולסנתז מידע שאף אנליסט אנושי לא היה יכול לעבד לבדו בפרק זמן סביר. עם זאת, ככל שהכלים הופכים לחזקים יותר, ההבדל האמיתי בין משקיעים נוצר דווקא באיכות השאלות שהם שואלים ובבחירת ההנחות שבבסיס המודל. המכונה יכולה לייצר ניתוח, אך היא אינה נושאת בסיכון. היא לא יודעת מה זה אומר להחזיק בפוזיציה לא פופולרית במשך שלוש שנים, והיא לא מכירה את המגבלות הפסיכולוגיות של המשקיע או את היכולת שלו לספוג טעויות. המקום של המשקיע האנושי נמצא ביכולת לתעדף, להטיל ספק ולהמתין. בשוק רווי באותות ובבינה מלאכותית, האינטליגנציה האנושית נמדדת ביכולת להבחין במידע שבאמת משנה, במקום ללכת לאיבוד בתוך הזרם הבלתי פוסק.
