הון אנושי הוא הדלק היסודי המניע כל מערכת כלכלית, ולהחלטות של אנשים היכן לחיות ולאן להגר יש השלכות עמוקות על הצמיחה, האינפלציה והמדיניות הציבורית. הגירה פועלת בשני ערוצים מקבילים המשלימים זה את זה: היא מחזקת את צד ההיצע על ידי הוספת עובדים המגבירים את הפריון ומעודדים השקעות הון, ובמקביל מעוררת את צד הביקוש כאשר המצטרפים החדשים צורכים מזון, ביגוד, דיור ותחבורה. בטווח הקצר, מדיניות הגירה קשיחה יותר צפויה להעיב על קצבי הצמיחה, אך בטווח הארוך, קובעי המדיניות עשויים לגלות כי עידוד הגירה הוא כלי הכרחי לאיזון מגמות הדמוגרפיה וההזדקנות המצמצמות את כוח העבודה העולמי.
במהלך חמשת העשורים האחרונים, ההגירה תרמה בממוצע כ-0.3% בכל שנה לצמיחה הכלכלית של מדינות בעלות הכנסה גבוהה. עבור המדינות המתפתחות, כספים שמהגרים שולחים למולדתם מהווים מרכיב משמעותי בתוצר המקומי הגולמי, כאשר לפי הערכות מורגן סטנלי, בשנת 2020 תרומת ההגירה נטו לתוצר העולמי עמדה על כ-4.35 טריליון דולר. המשמעות היא שמדיניות הגירה מגבילה יותר, במיוחד בארצות הברית, עלולה לצנן את הצמיחה העולמית בשנים הקרובות. בעוד שבטווח הקרוב צפוי ריסון של זרמי ההגירה שיגרור ירידה בפעילות הכלכלית, בטווח הארוך מדינות יצטרכו לנהל את נושא ההגירה כדי לשמור על רמות פריון גבוהות מול האתגרים הדמוגרפיים.
בארצות הברית של שנת 2024, רמות הגירה גבוהות אפשרו צמיחה מהירה בתעסוקה ללא לחצים אינפלציוניים מוגזמים, הודות לריסון בעלויות השכר. אולם, החמרת המדיניות צפויה להפוך את המגמה, וכלכלני מורגן סטנלי צופים כי הכלכלה האמריקאית תצמח בשיעור של 1.9% ב-2025 ורק 1.3% ב-2026. המצב באירופה מאתגר אף יותר; ללא הגירה, כוח העבודה בגוש האירו צפוי להצטמצם משמעותית עד שנת 2040, מה שעלול להוביל לירידה של 4% בתוצר. הגירה נחשבת לאחד הפתרונות המהירים והיעילים ביותר להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה, לצד צעדים משלימים כמו העלאת גיל הפרישה וצמצום פערים בהשתתפות נשים בשוק העבודה.
השפעת ההגירה על האינפלציה תלויה במידה רבה בהרכב המהגרים הנכנסים למדינה. כניסת מהגרים בגיל העבודה מחזקת את פוטנציאל הצמיחה ושומרת על רמת מחירים יציבה, אך כאשר הביקוש עולה ללא גידול מקביל בהיצע העבודה, כפי שקורה לעיתים בהגירת סטודנטים באוסטרליה או קנדה, עלולים להיווצר לחצים אינפלציוניים, בעיקר בשוק הדיור. מאז שנת 2021, האוכלוסייה במדינות עשירות רבות הייתה מתכווצת ללא הגירה, מה שמדגיש את תפקידה הקריטי בתחזוקת הצמיחה וניהול החוב הלאומי. מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, המתמודדות עם שיעורי ילודה נמוכים במיוחד, כבר החלו להקל על הגבלות הוויזה כדי למשוך עובדים זרים ולמנוע מחסור חריף בידיים עובדות, מגמה שצפויה להתחזק ככל שכוח העבודה העולמי ימשיך להצטמצם.
