הדיווחים האחרונים המגיעים מאיחוד האמירויות אינם רק עניין למהנדסי טילים או לאסטרטגים צבאיים; הם מהווים תמרור אזהרה בוהק עבור עמודי התווך של הכלכלה והביטחון הישראליים. כאשר מערכת ההגנה האווירית הדרום-קוריאנית, ה-Cheongung-II (המוכרת גם כ-M-SAM), רושמת טבילת אש מוצלחת עם שיעור יירוט מדהים של 95% מול איומים מורכבים של כטב"מים וטילים בליסטיים, עבור התעשיות הביטחוניות של ישראל – רפאל, התעשייה האווירית ואלביט – לא מדובר בעוד מתחרה, אלא באלטרנטיבה אסטרטגית שמאיימת לדחוק את רגלי ה"סטארט-אפ ניישן" מהשווקים הרווחיים ביותר בעולם.
המספרים שמערערים את הדומיננטיות
ההצלחה הקוריאנית בשדה הקרב האמירואי אינה מקרית. לפי הנתונים שפורסמו, כ-60 מיירטים ששוגרו משתי סוללות השיגו תוצאה שכמעט ואינה מוכרת בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. חבר ועדת הביטחון בפרלמנט הדרום-קוריאני, יו יונג-וון, ציין בצדק כי בסביבת לחימה רוויה במטרות היברידיות, שיעור יירוט של מעל 90% הוא הישג יוצא דופן. לשם השוואה, מערכת ה"כיפת ברזל" הישראלית, שנחשבת ליהלום שבכתר, מציגה שיעורים דומים, אך היא פועלת בעיקר מול רקטות ופצמ"רים בטווחים קצרים. הצ'ונגונג-2, לעומת זאת, מתמודדת עם טילים בליסטיים בגובה בינוני – הזירה שבה מתחרות מערכות ה"קלע דוד" וה"ברק" הישראליות.
הנזק הפוטנציאלי לתעשייה הישראלית נובע מהעובדה שהמערכת הקוריאנית נבנתה על בסיס טכנולוגיה רוסית (S-400 ו-S-350) אך עברה "מערביזציה" והתאמה לסטנדרטים של נאט"ו. התוצאה היא מוצר שמציע את האמינות הרוסית המוכחת עם הממשק והדיוק המערבי, במחיר שלעיתים נמוך משמעותית מהחלופות הישראליות או האמריקניות.
אובדן הבלעדיות במפרץ
איחוד האמירויות, סעודיה ועיראק כבר אימצו את המערכת הקוריאנית. מדובר בשינוי דרמטי במפת הרכש האזורית. בעבר, המדינות הללו נטו להסתמך על ה"פטריוט" האמריקני או לחפש בחשאי פתרונות ישראליים כמו ה"ברק 8". כעת, כאשר דרום קוריאה מוכיחה יכולת מבצעית בזמן אמת, חובת ההוכחה חוזרת לירושלים.
הבעיה המרכזית עבור ישראל היא שדרום קוריאה מביאה לשולחן משהו שישראל מתקשה להציע: היעדר מגבלות פוליטיות. בעוד שעסקאות ביטחוניות ישראליות כפופות לעיתים קרובות לאילוצים מדיניים, לחצים מצד ארה"ב או רגישויות מול מדינות ערב אחרות, סיאול פועלת ממניעים עסקיים טהורים. היא מוכנה להעביר טכנולוגיה, להקים קווי ייצור מקומיים ולהציע חבילות מימון ממשלתיות אגרסיביות. כשהאמירויות רואות 95% הצלחה במערכת קוריאנית, הצורך בטכנולוגיה ישראלית – שנתפסה עד כה כייחודית ובלעדית – הולך ופוחת.
מלחמת המחירים והלוגיסטיקה
התעשייה הישראלית מתגאה בחדשנות ובגמישות, אך היא סובלת מחיסרון מובנה בגודל. התעשיות הביטחוניות של דרום קוריאה, הנתמכות על ידי קונגלומרטים כמו Hanwha ו-LIG Nex1, נהנות מיכולת ייצור המונית (Mass Production) שישראל יכולה רק לחלום עליה. בעולם שבו שרשראות האספקה משתבשות וזמני האספקה מתארכים, הקוריאנים מסוגלים לספק סוללות טילים תוך חודשים, בעוד שישראל, הנמצאת בעצמה בעיצומה של מערכה צבאית מתמשכת, נאלצת לתעדף את צרכי צה"ל על פני ייצוא.
יתרה מכך, ה"מדד הכלכלי" של היירוט משחק לטובת האלטרנטיבה. אם מיירט קוריאני עולה פחות ממיירט "ברק" או "חץ", ומציג תוצאות דומות, מנהלי הרכש במפרץ ובאירופה יעשו את המתמטיקה הפשוטה. זהו "אפקט קוריאה" – שילוב של איכות גבוהה, מחיר תחרותי ואספקה מהירה שעלול לייבש את צבר ההזמנות של התעשיות הישראליות לשנים קדימה.
ההצלחה של הצ'ונגונג-2 היא קריאת השכמה. אם ישראל תמשיך להסתמך על המוניטין של העבר, היא תגלה שהעתיד שייך למי שיודע לייצר מהר יותר, בזול יותר ובשיעורי הצלחה מוכחים. התעשייה הישראלית עלולה להינזק מהאלטרנטיבה הקוריאנית לא בגלל שהטכנולוגיה הישראלית פחות טובה, אלא בגלל שהאלטרנטיבה הפכה ל"טובה מספיק" ואמינה מאוד.
כדי לנצח במערכה הזו, ישראל צריכה להפסיק למכור רק "מוצרים" ולהתחיל למכור "מערכות יחסים אסטרטגיות" הכוללות שיתופי פעולה טכנולוגיים עמוקים, כאלו שסיאול, למרות כל עוצמתה התעשייתית, עדיין תתקשה לשכפל.
