דוח אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שהתפרסם הבוקר (19 במרץ, 2026), חושף תמונה עגומה של הכלכלה הישראלית. המסמך המקיף משרטט מציאות שבה "מדינת ישראל" הפיננסית נשענת על כתפיה של שכבה דקה וצרה באופן קיצוני של אזרחים. למרות שההכנסה החייבת הכוללת במשק זינקה לרמה של כ-981 מיליארד שקל, הנתון המרכזי שצריך להדיר שינה מעיני המדינאים הוא שרוב מוחלט של בעלי ההכנסה בישראל אינו שותף למימון השירותים הציבוריים דרך מערכת המס הישירה. מבנה זה אמנם משקף פרוגרסיביות חברתית עמוקה, אך הוא מייצר תלות מסוכנת בפריון של המאיון והעשירון העליון, שהפכו למעשה ל"קופה הקטנה" של המלחמה והצמיחה.
הפרדוקס המרתק ביותר בדוח הוא ש-53% מבעלי ההכנסה החייבת בישראל נמצאים מתחת לסף המס. בניגוד למדינות ה-OECD, שבהן סף המס נמוך בהרבה וגורם לרוב העובדים להפריש חלק מהכנסתם למדינה, השיטה הישראלית עושה שימוש אגרסיבי במנגנון של "נקודות זיכוי". נקודות אלו, המוענקות על בסיס מגדר, הורות ומצב משפחתי, מנטרלות כליל את חובת המס עבור בעלי שכר נמוך ובינוני. הצלבת נתונים מרשות המיסים ומדוחות הכלכלן הראשי מעלה כי סף המס אינו "מספר ברזל", אלא משתנה דינמי המושפע באופן דרמטי ממדיניות סוציאלית: גבר ללא ילדים מתחיל לשלם מס משכר חודשי של 5,445 ש"ח, בעוד שאם לארבעה ילדים נהנית מחסינות מס מלאה עד לשכר של 18,926 ש"ח. ביישובי קו העימות, כמו קריית שמונה, הטבות המס היישוביות מקפיצות את סף המס לסכום דמיוני של כמעט 24,000 ש"ח בחודש.
כאשר צוללים לניתוח ריכוזיות הנטל, התמונה הופכת לקוטבית עוד יותר. העשירון העליון נושא ב-77% מכלל גביית מס ההכנסה בישראל, וביחד עם העשירון התשיעי, שני העשירונים הללו מממנים 91% מהמס הישיר. על פי ניתוח של בנק ישראל (מקור שני), הנתון הזה הוא פועל יוצא של פערי פריון אדירים בשוק העבודה המקומי. בעוד העשירונים התחתונים תקועים בענפי שירותים וצריכה בעלי ערך מוסף נמוך, העשירון העליון מורכב מחוד החנית של ענפי ההייטק והפיננסים, שהכנסתם צמחה ריאלית בשיעור חד בהרבה מהממוצע. המאיון העליון לבדו, המרכז כ-16% מההכנסה ברוטו, אחראי ל-26% מהמס הישיר – נתון שמלמד כי עבור השכבה העשירה ביותר, הקופה הציבורית נהנית לא רק ממס על שכר, אלא משילוב קריטי של רווחי הון, דיבידנדים ומימושי אופציות.
מבט היסטורי על העשור האחרון (2016-2026) חושף מגמה מדאיגה של שחיקת הנטו. לפי נתוני האוצר, ההכנסה ברוטו במשק עלתה ריאלית ב-33% בעשור החולף, אך תשלומי המס הישיר זינקו ב-47%. בסקירה של מכון טאוב מוסבר כי המדינה הפכה ל"שותפה שקטה" וגדולה יותר ברווחי האזרחים עקב תופעה של "זחילה אינפלציונית" – המצב שבו מדרגות המס ונקודות הזיכוי אינן מעודכנות במלואן ביחס לעליית השכר הריאלית. בעשירון העליון המצב חריף במיוחד: בעוד הברוטו צמח ב-42%, נטל המס קפץ ב-53%, מה שהותיר את הגידול בנטו על 37% בלבד. זוהי פגיעה ישירה בתמריץ לעבודה מאומצת בקרב השכבות המשכילות ביותר, שמרגישות כי כל מאמץ נוסף ממוסה בשיעור שולי שחונק את התועלת הכלכלית.
המבנה הפיסקלי הנוכחי של ישראל ב-2026 מייצר סיכון מערכתי מהותי. התלות המוחלטת בשכבה דקה של עובדים הופכת את תקציב המדינה לפגיע במיוחד לזעזועים בסקטור הטכנולוגי הגלובלי. פגיעה קלה ברווחיות של מספר מצומצם של חברות ענק או חלילה "בריחת מוחות" של מאיון אחד מהאוכלוסייה למקלטי מס בחו"ל, עלולה לייצר בור תקציבי שאין לו מענה בשאר שכבות האוכלוסייה. זהו אתגר שבו המדינה חייבת לאזן בין הצורך לצמצם פערים לבין הצורך לשמר את האוכלוסייה היצרנית שמחזיקה את המדינה מעל המים.
