נתחיל מהמובן מאליו – מדינה בה השלטון מרגיש שימיו ספורים לא שם כתנאי יסוד דרישה לפיצוי כספי, כתנאי ראשוני לפתיחה במו"מ וישיר. זה לא נעים לעין הקורא הישראלי אבל זו עובדה. על פניו, ניתן לטעון כי זו "עז" שמכניסים לנאים המוקדמים בכדי לוותר עליה בהמשך. העניין הוא שהמנהיגים באיראן, לרבות ובדגש על מוג'תבא חמינאי, חוזרים פעם אחר פעם על הדברים במה שנדמה שהוא כבר לא נסיון לייצר נרטיב שקרי.
הדרישה האיראנית לפיצויים כחלק מהסכם הפסקת אש אינה מסתכמת בשורה תחתונה במאזן חשבונאי; מדובר בניסיון אסטרטגי לעצב מחדש את משוואת ההרתעה במזרח התיכון. המנהיג העליון החדש, חמינאי, מבקש להבהיר כי ימי ה"סבל החד-צדדי" הסתיימו. בהצהרותיו האחרונות הדגיש חמינאי כי ללא תשלום מלא על הנזקים שנגרמו לתשתיות האנרגיה, מתקני הזיקוק ובסיסי משמרות המהפכה, איראן תעבור לאסטרטגיית "עין תחת עין" אקטיבית. המשמעות היא פגיעה מכוונת וסימטרית בנכסים אסטרטגיים של ארה"ב וישראל – החל מאסדות גז בים התיכון ועד לבסיסים לוגיסטיים במפרץ – במטרה לגבות מחיר כלכלי ופוליטי זהה לזה ששילמה טהרן.
המספרים שמאחורי האיום
גורמים רשמיים בטהרן, המקורבים ללשכת המנהיג, החלו להפיץ נתונים המצביעים על דרישות פיצויים בהיקפים חסרי תקדים, הנעים בין 80 ל-250 מיליארד דולר ובכלל הנזקים המחייבים פיצוי לגישתם מנו הם:
שיקום תשתיות קריטיות: הערכות הנזק למסופי הנפט באי ח'ארג' ובבתי הזיקוק באבאדאן לבדם נאמדות במיליארדי דולרים, שבלעדיהם הכלכלה האיראנית לא תוכל לחזור לתפקוד בסיסי.
פיצוי על "טרור כלכלי": איראן כוללת בדרישותיה גם פיצוי רטרואקטיבי על אובדן הכנסות כתוצאה מהסנקציות המוגברות שהטיל ממשל טראמפ מאז תחילת הקדנציה השנייה, אותן היא מכנה "פשעים נגד האנושות".
אלמנט ה"ביטוח": הדרישה לפיצוי מזומן נועדה לשמש ככרית ביטחון למשטר למקרה של סבב לחימה נוסף, ומהווה תנאי סף לכל דיון על השבתת תוכנית הטילים או הגרעין.
מנקודת המבט של המשטר בטהרן, הדרישה היא רציונלית והישרדותית. מוג'תבא חמינאי ירש מדינה על סף קריסה אינפלציונית, כאשר המטבע המקומי (הריאל) מאבד מערכו מדי יום. ללא הזרמת הון חיצונית מאסיבית – במסווה של "פיצויים" – המשטר חושש מהתפרצות מחאות עממיות שיאיימו על יציבותו מבית. עבור חמינאי, קבלת פיצוי היא הדרך היחידה להציג "ניצחון" לציבור האיראני לאחר התקיפות הקשות.
עם זאת, בזירה הבינלאומית, ובפרט בוושינגטון, הדרישה נתפסת כאבסורדית ובלתי ריאלית. ממשל טראמפ רואה בה דרישת "דמי חסות" (Ransom), ומסרב לרעיון שבו המנצח הצבאי יממן את שיקום המובס בעוד הלחימה נמשכת. הדרישה הזו יוצרת "מלכוד דיפלומטי": איראן אינה יכולה לסגת ממנה מבלי לאבד פנים, וארה"ב אינה יכולה להיענות לה מבלי להיראות כנכנעת לסחיטה.
הדרישה לפיצויים בסיום סכסוכים היא כלי משפטי עתיק, אך יישומה במקרה האיראני הנוכחי הוא חריג ומאתגר את המוסכמות הבינלאומיות:
מלחמת המפרץ (1991): זהו התקדים הקרוב ביותר מבחינת מנגנון, אך הפוך מבחינת מאזן הכוחות. עיראק חויבה לשלם מעל 52 מיליארד דולר לכווית דרך ועדת הפיצויים של האו"ם (UNCC). ההבדל המהותי: הפיצויים נכפו על עיראק כצד התוקפן והמובס. איראן, לעומת זאת, דורשת פיצויים מהצד שהיא רואה בו תוקפן, למרות פערי הכוחות הצבאיים.
מלחמת לבנון השנייה (2006): ממשלת לבנון הגישה תביעות בינלאומיות נגד ישראל על נזקים סביבתיים ותשתיתיים (כגון פגיעה במאגרי דלק). בעוד שהאו"ם קיבל החלטות המורות לישראל לשלם (כ-850 מיליון דולר), ישראל מעולם לא הכירה בכך רשמית והדבר לא היווה תנאי להפסקת אש, מה שמדגיש את הקושי באכיפת פיצויים ללא הכרעה צבאית מוחלטת.
הסכם הגרעין (JCPOA 2015): איראן משתמשת בתקדים זה כהוכחה לכך שניתן לקבל כספים תמורת ויתורים. אז, הפשרת נכסים קפואים בשווי מיליארדי דולרים הוצגה בטהרן כ"פיצוי" על עוולות העבר. כיום, מוג'תבא חמינאי דורש כסף "חדש" וישיר, מה שהופך את המשא ומתן למורכב הרבה יותר מבחינה פוליטית פנים-אמריקנית.
אז נכון, התקדים הוא חלקי ולא מבוסס אבל גם אין בעת הנוכחית מלחמה בהיקפי נזק כשל המלחמה הנוכחית. כך אוקראינה-רוסיה היא המלחמה "האקטואלית" ביותר לעניין אפשרות הפיצוי אלא שבמקרה זה המלחמה עוד נמשכת ובהחלט מימדי הנזק הרבה יותר מאוזנים.
להבדיל, לאיראן יש הרבה מה להציע. איננו מצפים שארה"ב תעשה העברה בנקאית לחשבון השלטון אבל לפיצוי כספי יש מספיק דרכים. כך לדוגמה, הסכמה של ארה"ב לשקם את מתקני הנפט בתמורה לאחוז מהרווחים, וזה בהחלט תרחיש סביר למדי.
