מנגנון ה"חצייה" המפורסם של הביטקוין מוודא שהחלק האחרון של המטבעות לא יגיע לשוק במהירות. למרות שנותרו רק כחמישה אחוזים מהמטבעות להפקה, התהליך הזה צפוי להימשך עוד זמן רב מאוד – עד לשנת 2140 בערך. בכל ארבע שנים, כמות המטבעות החדשים שנוצרים נחתכת בחצי, מה שהופך את הפקתם למשימה מאתגרת ויקרה יותר. הכורים, שהיו רגילים לקבל פרסים נדיבים של מטבעות על עבודתם, עוברים בהדרגה להסתמכות על עמלות עסקה מרשת המשתמשים. השינוי הזה מעיד על התבגרות של המערכת ועל מעבר ממודל של יצירת כסף חדש למודל של כלכלה מבוססת שירותים ויציבות.
השבוע נרשם רגע היסטורי כשמספר המטבעות שנכרו בפועל הגיע ל-19.9 מיליון. מתוך תקרה קשיחה וסופית של 21 מיליון מטבעות, אנחנו נמצאים כעת במצב שבו הרוב המוחלט של ההיצע כבר קיים בעולם. המחסור הזה אינו מקרי; הוא תכונה מרכזית שנועדה להבטיח שהערך של המטבע לא יישחק. ככל שהמספר מתקרב לקצה, התחושה בשוק היא שההזדמנות לרכוש יחידות שלמות הולכת ומצטמצמת. הדבר מעלה את הערך הפסיכולוגי והכלכלי של כל שבר מטבע, ומחזק את מעמדו של הביטקוין כנכס שאינו תלוי בהחלטות פוליטיות או בהדפסת כסף של בנקים מרכזיים.
במקביל לצמצום ההיצע, אנו עדים להתפרצות של ביקוש מצד גופים פיננסיים. קרנות הסל החדשות בארצות הברית "בולעות" מטבעות בקצב שגדול פי כמה מהיכולת של הכורים לייצר אותם. המעבר הזה, מידיים של משקיעים פרטיים לידיים של גופים מוסדיים וקרנות פנסיה, משנה את אופי השוק לחלוטין. אותם גופים רואים בביטקוין "זהב דיגיטלי" – מקום בטוח להגן בו על הון מפני אינפלציה וחובות עולמיים תופחים. כשנכס הופך לנדיר כל כך ובו זמנית למבוקש על ידי השחקנים החזקים ביותר בשוק, נוצר לחץ חיובי על הערך שלו שקשה להתעלם ממנו.
על פניו, וזה הטיעון המרכזי של חסידי הביטקוין, פחות היצע אמור להעלות את המחיר. זה נכון אך כאן המטבע פוגש את המציאות דוגמת גל הירידות האחרון שנחתם (בינתיים) בירידה של 40% – אנחנו מדברים על שנת 2140. כשאג"ח ארה"ב ל 30 שנה לא מעניין משקיעים כי לא ניתן באמת לתמחר דבר בפרקי זמן כה ארוכים, על אחת כמה וכמה כשאנו מדברים על 100 שנים ויותר. אף אחד כמובן לא מתכוון להמתין עד למועד זה אבל יש אינספור נכסים שהתגלו כבועות בחלוף הזמן, ולכן אלמנט ה"הולך ואוזל" שהיה אולי טוב ב 50$ למטבע או ב 500$ הרבה פחות מענין ורלונטי ברמת מחירים השואפת ל 100K$.
