התבוננות במפת האיומים ושיגורי הטילים האיראניים מעלה תהייה מתבקשת: מדוע מעצמה אזורית, הנמצאת תחת סנקציות כבדות, בוחרת "לבזבז" חימושים יקרים על מטרות מגוונות ומפוזרות במקום לרכז מאמץ קטלני ומכריע בנקודה אחת? על פניו, פיזור האש נראה כטעות אסטרטגית וכניהול מלאי כושל. אולם, ניתוח עומק של תורת הלחימה האיראנית חושף הגיון קר, מחושב ואולי אף מתוחכם, שאינו שואף בהכרח להשמדה פיזית של מטרה בודדת, אלא לערעור המערכת כולה.
איראן אינה פועלת לפי המודל המערבי של "חימוש מדויק ויקר למטרה איכותית". היא בנתה כלכלה צבאית המבוססת על מסה על פני דיוק. כשחימוש איראני (כמו הכטב"ם "שהאד 136") עולה בין 20,000 ל-50,000 דולר, בעוד שכל טיל מיירט מערבי (כמו ה"ארו" או ה"פטריוט") עולה מיליוני דולרים, האיראנים אינם רואים בשיגור "בזבוז".
הירי לכל הכיוונים נועד להשיג "רוויה" של מערכות ההגנה האווירית. כאשר משוגרים מאות כלים בו-זמנית לעבר יעדים שונים, המערכת המגנה נאלצת לצרוך את המלאי היקר והמוגבל שלה. בראייה איראנית, זהו ניצחון כלכלי: התשת המשאבים של האויב והבאת מערכות ההגנה שלו לנקודת שבירה לוגיסטית.
הסיבה שהאיראנים אינם מתמקדים רק בישראל או בבסיס אמריקאי בודד היא הרצון לייצר חזית רב-זירתית. אסטרטגיה זו נועדה למנוע מהיריב את היכולת לרכז את כל כוחו ההגנתי וההתקפי בנקודה אחת.
מתיחת קווי הגנה: כשיש איומים מתימן, מעיראק, מלבנון ומאיראן עצמה, צה"ל והפיקוד המרכזי של ארה"ב (CENTCOM) חייבים לפצל את תשומת הלב המודיעינית ואת פריסת המכ"מים שלהם.
מסר לשכנות: ירי למרחבים שונים במזרח התיכון משמש ככלי להרתעת מדינות ערב המתונות. המסר הוא: "אם תסייעו לארה"ב או לישראל, גם אתם בטווח". זו אינה פעולת התאבדות, אלא הפגנת בעלות על המרחב.
במזרח התיכון, הדימוי של "יכולת" חשוב לעיתים מהפגיעה הפיזית. הירי לכל הכיוונים יוצר תחושה של חוסר אונים בקרב האוכלוסייה האזרחית וזעזוע בשווקים הכלכליים. פגיעה בנתיבי שיט במצר באב אל-מנדב משפיעה על מחירי הנפט בלונדון ובניו יורק הרבה יותר מאשר פגיעה בעוד בונקר צבאי. איראן משתמשת בחימושים שלה כמנופי לחץ דיפלומטיים. הם לא רוצים לנצח במלחמה כוללת – הם רוצים לגרום לצד השני להחליט שהמחיר של המשך העימות גבוה מדי.
הימור מושכל או פשיטת רגל אסטרטגית?
הטענה שמדובר ב"כלכלת חימושים לא נכונה" נכונה רק אם אנו מניחים שהמטרה האיראנית היא ניצחון צבאי קלאסי. אך איראן מנהלת מלחמת התשה אסימטרית. בראייתם, כל טיל שיוצא מהמשגר, גם אם יורט, משרת את המטרה: הוא מעלה את מחירי הביטוח הימי, הוא גורם לאזרחים להיכנס למקלטים, והוא מאלץ את ארה"ב להזרים מיליארדים לאזור.
זו אינה פעולת התאבדות, אלא "ניסוי כלים חי" שבוחן את סבלנותו של העולם. הירי לכל הכיוונים הוא הדרך שלהם לומר: "אנחנו נמצאים בכל מקום". האתגר של הצד המגן הוא לא רק ליירט את הטילים, אלא לשבור את ההיגיון הכלכלי שעומד מאחוריהם – על ידי פגיעה ישירה בנכסים היקרים באמת של המשטר, ולא רק ב"ברזלים" המעופפים.
הפיזור האיראני הוא כלי פוליטי במסווה צבאי. הדרך להתמודד איתו אינה רק בבניית עוד מיירטים, אלא בשינוי משוואת המחיר כך שהמשטר יבין שה"בזבוז" הזה יוביל בסופו של דבר לאובדן אחיזתו בשלטון. המטרה של השלטו באיראן אינה לנצח במלחמה – זה לא אפשרי לאור יחסי הכוחות. המטרה היא להתיש את האויב, ואת זה הם בהחלט יכולים להשיג, מאחר ו"נצחון" מבחינת המשטר האיראני הוא בעצם העמידה על הרגליים ביום של אחרי. זו קונספציה שקשה למערב לקבל, ולכן בישראל גם מתקשים להבין שמבחינת חמאס, על חורבות עזה ועשרות אלפי הרוגיה, הוא זה שיצא כשידו על העליונה במלחמת השביעי לאוקטובר.
