בטהרן שוררת דממה מתוחה, כזו שמאפיינת את הרגעים שלפני סערה גדולה. תשעים מיליון אזרחים נושאים עיניים מודאגות אל השמיים וממתינים לראות לא האם המלחמה תתחדש במלוא עוצמתה, אלא מתי בדיוק זה יקרה. התחושה ברחוב האיראני ובמסדרונות השלטון ברורה לחלוטין: הימים שלאחר בחירות האמצע בארצות הברית מסמנים את פתיחתו של חלון הזדמנויות אסטרטגי, שבו קואליציה ישראלית-אמריקאית עשויה להנחית מכה חסרת תקדים. הפעם, כך מעריכים גורמים שונים ברפובליקה האסלאמית, המטרה לא תסתכם רק בפגיעה כירורגית במוקדי כוח צבאיים, אלא תתמקד בהחרבת תשתיות לאומיות קריטיות כדי להעמיק את השיתוק הכלכלי ולהוביל לקריסה פנימית של המשטר.
התסריט הזה אינו נבנה בחלל ריק, אלא מבוסס על שורה של התפתחויות דרמטיות בשטח. מהלכי המלחמה שהחלו עוד בפברואר הובילו לשינוי מהותי במאזן האזורי, כולל פגיעה בהנהגה הבכירה ועלייתו של מוג'תבא חמינאי לצמרת, אך מוקדי החיכוך המרכזיים נותרו בוערים. למרות שיחות עקיפות וניסיונות גישור שונים, שאלת הגרעין ומאבקי השליטה במרחב הימי ממשיכים לתדלק את העימות. נתיב השיט האסטרטגי במצר הורמוז, שדרכו זורמים כ-20% מתצרוכת הנפט העולמית, הפך לזירת לחימה פעילה של ממש. תקריות ביטחוניות מול חופי עומאן, שריפות של מכליות נפט ופיצוצי מוקשים ימיים ממחישים כיצד המצור הימי והתגובות האיראניות גוררים את האזור כולו אל סף תהום.
במקביל למתיחות הגוברת בים, הבית הלבן מרכז את כל תשומת הלב בתוכניות המבצעיות. מפקד פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית, האדמירל בראד קופר, הגיע לתדרוך ישיר ואישי עם הנשיא דונלד טראמפ בחדר הסגלגל כדי להציג את האפשרויות הצבאיות העדכניות מול איראן. התדרוך התמקד בהתמודדות עם המצור הימי המתמשך ובבחינת מטרות תשתית בעומק המדינה. בוושינגטון כבר החלו להזהיר בנות ברית אזוריות במזרח התיכון להיערך לאפשרות של הסלמה מיידית עם סגירת הקלפיות בארצות הברית, תוך דגש על כך שכל האופציות הצבאיות מונחות על השולחן.
מהזווית האיראנית, הנכונות הישראלית לפעול נתפסת כגבוהה וכמעט בלתי תלויה בתהפוכות הפוליטיות הפנימיות בירושלים. הניתוח הרווח בקרב מעצבי המדיניות בטהרן קובע כי הקו הניצי כלפי איראן זוכה לקונצנזוס רחב במערכת הביטחון הישראלית. דמויות כמו גדי איזנקוט נתפסות בצד האיראני כמי שעשויות לאמץ גישה תקיפה ונחרצת לא פחות מזו של בנימין נתניהו, מתוך תפיסה שהסרת האיום האיראני היא יעד קיומי שחוצה מחנות. תפיסה זו מחזקת בטהרן את ההבנה ששינוי פרסונלי כזה או אחר בצמרת הישראלית לא יביא להקלה בלחץ, אלא להפך – עשוי להעניק לגיטימציה רחבה יותר לפעולה צבאית רחבת היקף.
בעוד המערב מגביר את המוכנות, ההנהגה האיראנית בוחרת לעת עתה להפגין עמידה נוקשה ולסרב לפשרות מהותיות בנושאי הגרעין ומעבר הספינות. המשטר משדר כלפי חוץ נחישות, אך בפועל נאלץ להתמודד עם מציאות כלכלית שברירית, לחץ ציבורי גובר ובידוד מדיני מעמיק. השילוב בין מצר הורמוז הבוער, ריכוז הכוחות האמריקאי והציפייה לתום הבחירות בארצות הברית הופך את התקופה הקרובה לאחת הנפיצות ביותר שידע המזרח התיכון, כשהמרחק בין מלחמת התשה לבין מהלומה שמטרתה למוטט את המשטר הולך ומצטמצם.
