תקציב הביטחון של מדינת ישראל שובר שיאים היסטוריים ומציב את הכלכלה הלאומית בפני אחד האתגרים המורכבים והמסוכנים בתולדותיה. הנתונים היבשים מספרים סיפור של טלטלה כלכלית חסרת תקדים. אם ערב המלחמה עמד תקציב הביטחון השנתי על כ-70 עד 80 מיליארד שקל, הרי שכיום, התקציב המתוכנן לשנת 2026 כבר עומד על 158 מיליארד שקל, לאחר שהוגדל פעמיים. זהו זינוק דרמטי לעומת היעד המקורי שעמד על 111 מיליארד שקל בלבד. אולם כעת מתברר כי גם הסכום האדיר הזה אינו סוף פסוק. לקראת הבחירות הקרבות, מערכת הביטחון מציבה דרישה מיידית לתוספת של 25 מיליארד שקל נוספים. הדרג המקצועי במשרד האוצר, שבתחילה התנגד נחרצות לכל הרחבה נוספת, מבין כעת כי המציאות הביטחונית מכתיבה כללים חדשים לגמרי וכי הדרישה אינה ניתנת לביטול בקלות.
הגידול הבלתי נתפס בהוצאות הביטחון נובע באופן ישיר מהמציאות המבצעית המורכבת והמתמשכת. צה"ל פרוס כיום בשלוש חזיתות פעילות במקביל, ומחזיק ברצועות ביטחון בלבנון, בסוריה וברצועת עזה. עלות ההחזקה והלחימה בחזיתות אלו נאמדת ביותר משני מיליארד שקל בשבוע. מעבר לפעילות השוטפת הזו, מערכת הביטחון נדרשת לשמור על כוננות ומוכנות עילאית לעריכת מערכה צבאית נוספת ורחבה מול איראן. מצב זה מחייב רכש דחוף של אמצעי לחימה, חימוש מדויק והיערכות מבצעית מוגברת מחוץ לגבולות המדינה לחודשים הקרובים, כולל מוכנות לתרחיש של חידוש ירי הטילים האינטנסיבי לעבר העורף הישראלי מצד חיזבאללה או גורמים אחרים בציר.
המציאות הביטחונית והכלכלית הזו מתרחשת על רקע משבר כוח אדם מהחריפים שידעה המערכת הצבאית מאז ומעולם. צה"ל מתמודד כיום עם חוסר חמור של כ-15 עד 20 אלף חיילים בסדיר ובקבע. המחסור הזה מתעצם לנוכח המציאות החברתית והפוליטית, כאשר קבוצות ניכרות מתוך החברה החרדית ממשיכות להפגין נגד חוק הגיוס תחת סיסמאות נחרצות של סירוב לכל שירות צבאי. כתוצאה מכך, המערכת נאלצת להישען באופן חסר תקדים על גיוס המוני של עשרות אלפי חיילי מילואים, שנקראים לדגל פעם אחר פעם, ונעדרים חודשים ארוכים מביתם וממקום עבודתם.
מעבר לנטל הנפשי והחברתי הכבד המוטל על שכבה צרה יחסית באוכלוסייה, הפעלת מערך המילואים בהיקפים כאלה לאורך זמן גובה מחיר כלכלי אסטרונומי מהמשק הישראלי. העלויות מתבטאות לא רק בתשלומים הישירים של ימי המילואים אלא גם באובדן עצום של ימי עבודה, פגיעה בעסקים קטנים ובינוניים, וירידה חדה בפריון ובתמ"ג הלאומי. בהקשר זה, חשוב לשלב את המציאות הכלכלית הרחבה יותר עמה מתמודדת ישראל בעת האחרונה. סוכנויות הדירוג הבינלאומיות המובילות – מודיס, סטנדרד אנד פורס ופיץ' – הורידו בחודשים האחרונים ברצף את דירוג האשראי של ישראל והציבו תחזית שלילית להמשך. הורדות אלו אינן רק מכה תדמיתית, אלא גוזרות על המדינה באופן מיידי תשלומי ריבית גבוהים משמעותית על החוב הלאומי ההולך ותופח, מה שמקטין עוד יותר את המקורות התקציביים הפנויים ומכביד על היכולת לממן את צורכי הביטחון מבלי להעלות מסים בצורה דרסטית.
ההערכות המעודכנות בשוק ההון ובמסדרונות משרדי הממשלה מצביעות על תרחיש לפיו תקציב הביטחון עלול לזנק לכ-200 מיליארד שקל בשנה בשנה הבאה. זהו שיא שאיש לא העלה בדעתו אפילו לפני שנה, והתחזיות מראות כי התקציב יישאר ברמות אלו ככל הנראה גם לאורך השנים 2027 ו-2028. לשם השוואה, בשנת 2025 התקציב המוגדל עמד על 166 מיליארד שקל. הנתונים הנוכחיים מביאים את הוצאות הביטחון לשיעור של כ-7.8% מהתוצר המקומי הגולמי. אם התוספות החדשות יאושרו במלואן, התקציב יזנק לשיא עולמי של כ-8.3% מהתמ"ג. מדובר בשיעור חריג, הגבוה משמעותית מכל מה שמקובל במדינות המערב, ואף עוקף מדינות רבות בעולם שמשקיעות הון עתק בפיתוח צבאותיהן.
המשמעות הכלכלית של המספרים הללו ברורה וכואבת לכל אזרח. כל הגדלה של תקציב הביטחון תחייב בהכרח קיצוצים עמוקים וכואבים בתקציבי הממשלה האזרחיים, ובתחילת שנת 2027 המדינה תיאלץ להטיל גזירות כלכליות ומסים חדשים על מנת לסגור את הבור הפיננסי העצום שנפער. בין הצעדים הכלכליים שנידונים כעת במשרד האוצר ניתן למצוא העלאה נוספת של שיעור המע"מ ל-19%, צעד שמשמעותו תוספת של כ-8.5 מיליארד שקל לקופת המדינה אך מהווה פגיעה ישירה ביוקר המחיה של כולם. בנוסף נבחנת הטלת מס על קרקעות פנויות, מהלך שסיכוייו לעבור גברו בעקבות שינויים במאזן הכוחות הפוליטי. במקביל נשקלים ביטולים של פטורים היסטוריים ממס, כגון הפטור על שירותי תיירות, הפטור ממע"מ בעיר אילת ואף הטלת מע"מ על פירות וירקות, למרות הקושי הפוליטי להעביר צעדים מסוג זה. המציאות החדשה גם רומסת את עבודתן של ועדות מקצועיות; המלצות הוועדה הציבורית לבחינת תקציב הביטחון בראשות יעקב נגל, שניסתה לייצר מסגרת אחראית עם תוספת של 9 מיליארד שקל בלבד, הפכו ללא רלוונטיות לחלוטין מול צונאמי ההוצאות.
נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, מציב מול כל אלו תמרורי אזהרה בוהקים וברורים. הנגיד מתריע שוב ושוב מפני פריצה חסרת רסן של המסגרות התקציביות לטובת מערכת הביטחון. הוא מדגיש כי פריווילגיה תקציבית ענקית כזו תבוא באופן בלתי נמנע על חשבון שירותי הליבה של האזרחים. מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, שכבר ספגו מהלומות בקיצוצים קודמים, עלולות לספוג כעת מכה קשה אף יותר. בנוסף, הסטת משאבי עתק לביטחון תגרום בהכרח לעיכוב ודחייה של פרויקטים לאומיים אסטרטגיים בתחומי התשתיות, האנרגיה והתחבורה, המהווים את מנועי הצמיחה של המשק לעשורים הבאים.
המכשול המיידי לאישור התוספות הנדרשות הוא משבר פוליטי מתמשך. שבוע לפני הבחירות, נדרשת הנהגת המדינה לגבש הסכמות, אולם לוחות הזמנים מציבים חומה בצורה. קשה לראות כיצד מתאפשר להעביר מהלך תקציבי דרמטי כל כך בטרם תכונן כנסת חדשה. המשא ומתן הקואליציוני הצפוי עלול להתארך שבועות, ובמהלכו תיתכן מציאות של ממשלת מעבר למשך חודשים ארוכים. שיתוק פוליטי זה עוצר את יכולת קבלת ההחלטות הכלכליות, בזמן שמערכת הביטחון זקוקה לתקציבים בדחיפות למען ביטחון המדינה, ומותיר את ישראל בפני הכרעה היסטורית כבדת משקל בין צרכים ביטחוניים בוערים לבין הישרדותה הכלכלית.
