שאלונים תמימים למראה שנחתו לאחרונה על שולחנם של מנהלים בתעשיות הביטחוניות בישראל מסמנים סדק מסוכן ביציבות של פסי הייצור המקומיים. יצרניות נשק מובילות מבריטניה ומקנדה דורשות מהספקיות הישראליות תשובות חותכות וחד־משמעיות: האם הן פועלות או מייצרות מעבר לקו הירוק, האם הן רוכשות חומרי גלם מיהודה ושומרון, והאם קבלני המשנה שלהן מנהלים פעילות כלשהי באזורים אלה. המהלך הזה אינו מבודד, אלא מהווה חוד חנית במהלך רחב שמובילות 12 מדינות, ובהן בריטניה, צרפת, קנדה, דנמרק, פינלנד, נורבגיה, איסלנד, אירלנד, פורטוגל, פולין, שוודיה וספרד. כולן מקדמות הגבלות סחר שצפויות להיכנס לתוקף בעקבות מדיניות הממשלה בשטחים והטענות על אי־בלימת אלימות קיצונית.

ההשלכות של הבדיקות הללו עלולות להכות בישראל בעוצמה גדולה בהרבה מאובדן עסקאות נקודתיות של מוצרים מההתנחלויות. הדאגה המרכזית בקרב בכירי המערכת הביטחונית אינה נוגעת רק לחברות בעלות פעילות מוכחת מעבר לקו הירוק, אלא דווקא מנטייתן של חברות בינלאומיות להחמיר על עצמן. תאגידים גלובליים אינם שולטים בדקויות הגאוגרפיות של ישראל, ואין להם כל כוונה לקחת סיכונים משפטיים או להסתמך על הצהרות עצמיות של חברות בעלות אינטרס. כדי לייצר שולי ביטחון מקסימליים ולהימנע מהפרת הסנקציות של ממשלותיהן, אותם תאגידים עלולים לבחור בפתרון הנוח והסטרילי ביותר: ניתוק גורף של קשרי המסחר מול כל חברה ישראלית, פשוט בשל היותה כזו.

למרות שהיקף הסחר הביטחוני הישיר בין ישראל לבריטניה נחשב זניח, החרפת הצעדים מצד לונדון מציפה נקודת תורפה רגישה במיוחד. בריטניה השעתה כבר עשרות רישיונות יצוא צבאיים לישראל ומסרבת לאשר עשרות נוספים, כאשר המניין חצה את רף 80 הרישיונות המושעים או הנדחים, לצד סירוב גורף לייצא ציוד שעלול לשמש בפעילות בשטחים. הבעיה הגדולה טמונה ברכיבים המשלימים. תעשיות הנשק המקומיות נשענות על שרשראות אספקה בינלאומיות עבור אלפי חלקים זעירים, חיישנים ורכיבי תקשורת, מנועים ומערכות אלקטרוניות המשולבים במטוסי קרב, במסוקים, בכלי טיס בלתי מאוישים ובטילים. כאשר ספק בריטי נסגר, אי אפשר פשוט לקנות תחליף מדף.

כל החלפה של בורג, שבב או רכיב במערכת נשק מתקדמת כופה סדרה מפרכת של ניסויים, מבדקי שטח והתאמות תוכנה, שלעתים דורשים תכנון מחדש של המוצר כולו. תהליך כזה גוזל חודשים יקרים של עיכוב בפסי הייצור, דווקא בזמן שצה"ל זקוק בדחיפות לחידוש מלאים ולמוכנות שיא. חריגים מסוימים אמנם קיימים, כמו חלקי מטוסי ה־F-35 שפועלים במסגרת מאגר חלפים גלובלי של לוקהיד מרטין ורכיבי הגנה אווירית שאינם קשורים ללחימה היבשתית, אך הם אינם מפיגים את החשש מסחף רחב. אם האווירה האירופית תחלחל אל תאגידים בארצות הברית הפועלים גם בשווקים האירופיים, הגישה הבררנית עלולה להתרחב ולפגוע באספקת רכיבים אסטרטגיים ממקורות שהיו בעבר מובנים מאליהם.

המציאות הזו מנפצת את האשליה על עצמאות ביטחונית מלאה. החזון להפוך את המדינה למעין "סופר ספרטה" שמייצרת הכל בעצמה מתנגש בעובדות הכלכליות והטכנולוגיות. התעשיות המקומיות אומנם הרחיבו את הייצור של פצצות אוויר־קרקע, טילי הגנה ומערכות יירוט דרך תוכניות להעדפת ייצור כחול־לבן, אך הגורמים הבכירים ביותר מודים כי תלות באספקה חיצונית תמשיך להתקיים תמיד. גם התוכניות היומרניות ביותר מכוונות לעצמאות חלקית בלבד בחימושים בסיסיים, וגם היא תדרוש שנים של עבודה והשקעות עתק.

בינתיים, התקציבים הדרושים כדי לייצר אפילו את אותה עצמאות מוגבלת תקועים עמוק בבירוקרטיה ובמאבקים פוליטיים. תוכניות רב־שנתיות בהיקף של מאות מיליארדי שקלים טרם הוסדרו, והעברות כספים חיוניות נדחות מחודש לחודש. משרד הביטחון עצמו גורר חובות של יותר מ־17 מיליארד שקל לחברות הביטחוניות הישראליות המובילות. כדי להקים קווי ייצור חדשים, להטמיע רובוטיקה תעשייתית, להכשיר אלפי עובדים ולרכוש מלאים עצומים של חומרי גלם בעולם שנמצא בשיאו של מרוץ חימוש עולמי, דרוש אופק תזרימי מובטח ולא הבטחות באוויר.

האירוניה היא שכל זה מתרחש במקביל לשנת שיא ביצוא הביטחוני הישראלי, שהגיע להיקף חסר תקדים של 19.2 מיליארד דולר, כאשר מדינות אירופה לבדן אחראיות לכ־36% מסך העסקאות. המדינות האירופיות, המבוהלות מהאיום הרוסי, מגנות את ישראל בחריפות מעל הפודיומים המדיניים אך בו זמנית חותמות על עסקאות ענק לרכישת מערכות הגנה אווירית ישראליות ייחודיות. אולם המרחב המוגן הזה זמני ושברירי. בתחומים שבהם לישראל אין בלעדיות טכנולוגית מוחלטת, כמו עולם הרחפנים והכלים המשוטטים, האירופים כבר לומדים להסתדר בלעדיה או מאיצים את פיתוח היכולות העצמאיות שלהם. אם ישראל לא תתעשת ותמצא דרך לעקוף את מוקשי הסנקציות וצווארי הבקבוק הכלכליים, התעשייה שבנתה את ביטחונה עלולה למצוא את עצמה מבודדת בדיוק ברגע שבו היא נדרשת לעבוד במלוא הקיטור.