ההסכם המשולש שנחתם לאחרונה בין ארצות הברית, ישראל ולבנון אינו מסתכם רק בשקט יחסי בגבול הצפוני, אלא משמש כיריית פתיחה למערכה מורכבת לא פחות בתוך גבולות המדינה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצל את הבמה התקשורתית בסוף השבוע האחרון כדי להכריז על כוונתו להקים ממשלת הסכמה לאומית רחבה, מהלך שנועד על פניו לאותת לשווקים ולציבור על רצון ביציבות שלטונית. בעולם ההשקעות, יציבות פוליטית מתורגמת באופן ישיר לפרמיית סיכון נמוכה יותר, וכאשר הקברניט מצהיר על רצון לאחד כוחות, המשקיעים המוסדיים בוחנים האם מדובר בשינוי מגמה אמיתי או בעוד תמרון טקטי שנועד להרוויח זמן. נתניהו, בדבריו, כיוון אצבע מאשימה כלפי גורמים עלומים שלטענתו מנסים להעמיק את הקרע בעם, והבהיר כי האויבים מבחוץ ממתינים לשעת כושר של קריסה פנימית. האמירה הזו מתחברת היטב לחששות שעולים בדו"חות של חברות דירוג האשראי בחודשים האחרונים, אשר שמות דגש רב על הלכידות החברתית בישראל כפקטור מרכזי ביכולת החזר החוב של המדינה.
הניסיון לייצר קונצנזוס רחב מזכיר מהלכים של מנכ"לים בחברות ענק אשר מנסים לייצב את הדירקטוריון לאחר ניסיון השתלטות עוינת. נתניהו הסביר כי חובה לפתור מחלוקות מתוך הבנה רחבה, תוך שהוא נשען על המורשת של מנחם בגין וקורא להימנע ממלחמת אחים בכל מחיר. בזירה הפוליטית המקומית, קולות בודדים מתוך הקואליציה המורחבת, כמו זה של שר החוץ גדעון סער, מיהרו לגבות את המהלך. סער ציין כי הכיוון שעליו מדבר ראש הממשלה הוא בדיוק מה שהמדינה דורשת כעת. עבור השוק המקומי, כל איתות על התקרבות למרכז הפוליטי ודחיקת גורמי קצה עשוי להתפרש כצעד חיובי שיקל על העברת תקציבים מאוזנים ורפורמות כלכליות נדרשות. עם זאת, ההיסטוריה מלמדת שהצהרות מסוג זה נתקלות לא פעם בחומה בצורה של מציאות פרלמנטרית סבוכה, שבה כל שותף קואליציוני מחזיק בזכות וטו דה-פקטו על החלטות מאקרו-כלכליות.
כדי להבין את המשמעות המלאה של ההכרזה, יש לזכור כי מאז פרוץ האירועים הביטחוניים חלפו למעלה מארבעה עשר חודשים של טלטלה מתמשכת, אשר שחקה את ההון הפוליטי של רוב השחקנים בזירה. הקריאה לממשלה רחבה מגיעה בנקודת זמן שבה הכלכלה הישראלית צמאה לוודאות. יזמים, יצואנים ומשקיעים זרים מחפשים עוגן שיבטיח להם כי קבלת ההחלטות בירושלים מונעת משיקולים מקצועיים ואסטרטגיים ולא מלחצים סקטוריאליים. ההצעה לשלב כוחות עשויה תיאורטית לשחרר את הממשלה מהתלות בגורמים שדורשים הקצאות כספיות ייחודיות, ובכך לאפשר ניתוב יעיל יותר של משאבי המדינה לטובת מנועי הצמיחה המסורתיים של המשק, כגון תעשיית ההייטק והתשתיות.
בצדו השני של המתרס, קריאתו של נתניהו נתקלה בחומה של ספקנות וביקורת חריפה, מה שמרמז כי הדרך לממשלה רחבה, או אפילו להסכמות נקודתיות, רחוקה מלהיות סלולה. יו"ר הדמוקרטים, יאיר גולן, דחה את ההצעה על הסף והבהיר כי מי שעמד בראש המערכת בעת התרחשות האסון הגדול בתולדות המדינה לא יזכה להקים שום קונסטלציה שלטונית חדשה. גולן קרא לגוש הליברלי להציב קו אדום ברור ולהימנע מישיבה משותפת. באותו הקשר, יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ הביע חוסר אמון מוחלט בכוונותיו של ראש הממשלה. לטענתו, הברית הפוליטית הנוכחית עם המפלגות החרדיות וגורמי הקצה חזקה מכל סקר דעת קהל, והבטחות לאחדות אינן אלא מסך עשן. גנץ הציג חזון נגדי של הקמת גוש ציוני רחב, שלדבריו הוא התנאי היחיד לבלימת זעזועים חברתיים עתידיים ולמניעת קריסה של המערכות הציבוריות במדינה.
הביקורת לא נעצרה שם. גדי איזנקוט, ראש מפלגת ישר, תקף בחריפות את ההתנהלות השוטפת של ההנהגה, ותיאר אותה כמנגנון שמשקיע את מירב מרצו בקידום פילוג ועידוד השתמטות. איזנקוט טען כי הציבור ידרוש החלפה של מי שבורח מאחריות מאז אותו בוקר של השבעה באוקטובר, והבטיח להוביל להקמת ממשלה שתתעדף את האינטרס הלאומי על פני הישרדות פוליטית. במקביל ללחץ מהאופוזיציה, גם מתוך הבסיס הפוליטי הקיים של נתניהו נשמעים קולות אזהרה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הגדיר את הדיבורים על ממשלה רחבה כמטרידים מאוד, תוך שהוא מזכיר כי שילוב גורמי שמאל בעבר הוביל לשיתוק מערכתי שמנע יישום של מדיניות ימין נוקשה. דרישתו של בן גביר לשמר ממשלת ימין מלאה מציבה את נתניהו בין הפטיש לסדן, מצב שמבטיח תנודתיות פוליטית מתמשכת.
המתח בין הרצון המוצהר להרחיב את השורות לבין ההתנגדות העזה מכל עברי הקשת הפוליטית מייצר סביבה בלתי צפויה עבור השחקנים הכלכליים. כאשר מנהלי השקעות מתבוננים על מפת הדרכים הזו, הם רואים בעיקר סימני שאלה סביב יכולת הביצוע של הממשלה בתחומים הפיננסיים הרגישים ביותר. נראה כי המערכת הפוליטית הישראלית ניצבת בפני צומת הכרעות קריטי שיעצב את פני הכלכלה המקומית בשנים הבאות. כל עוד חוסר ההסכמה שולט והקיטוב מעמיק, השוק המקומי צפוי להמשיך לתמחר את אי-הוודאות השלטונית כחלק בלתי נפרד מהסיכון הכולל בהשקעה בישראל.
