לאחרונה חצה שוק ההשכלה הגבוהה בארצות הברית רף פסיכולוגי שעד לפני כמה שנים נשמע דמיוני לחלוטין. קבוצה של אוניברסיטאות עילית, בהן מוסדות יוקרה כמו אוניברסיטת שיקגו, ג'ורג'טאון ווסליאן, החלה לגבות סכום המגרד ואף חוצה את קו מאה אלף הדולרים לשנת לימודים אחת לתואר ראשון. הסכום הזה, הכולל שכר לימוד, מגורים, עמלות והוצאות נלוות, מעלה שאלות קשות לגבי מודל התמחור של האקדמיה האמריקאית והשאלה האם השוק מתקרב לנקודת שבירה. כשמסתכלים על הנתונים הללו מישראל, הפערים נראים כמעט בלתי נתפסים ומחייבים השוואה מעמיקה של העלויות, אפשרויות המימון וסביבת הריבית בשתי המדינות.

בישראל, המציאות הכלכלית של הסטודנט הממוצע שונה בתכלית. שכר הלימוד באוניברסיטאות הציבוריות מפוקח על ידי המועצה להשכלה גבוהה ועומד כיום על מעט יותר משנים עשר אלף שקלים לשנת לימודים אקדמית. גם אם בוחרים ללמוד במכללות פרטיות שאינן מתוקצבות, שכר הלימוד מגיע לרוב לסביבות ארבעים אלף שקלים בשנה. המשמעות היא שתואר ראשון שלם בן שלוש שנים בישראל, אפילו במוסד פרטי, יעלה פחות ממחצית משנת לימודים אחת באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. ההבדל הזה משליך ישירות על היקף החוב שסטודנטים נאלצים לקחת על עצמם בתחילת חייהם הבוגרים.

עם זאת, חשוב להבין שהמספר המפלצתי של מאה אלף דולר בארצות הברית הוא לרוב מחיר המחירון המקסימלי. בפועל, מוסדות יוקרה רבים מעניקים מלגות וסיוע מוסדי המגיעים בממוצע לשיעור הנחה של חמישים אחוזים, כך שהמחיר המלא משולם לרוב על ידי משפחות בעלות הכנסה גבוהה במיוחד, כזו החוצה את רף ארבע מאות אלף הדולרים בשנה. ובכל זאת, התפיסה הציבורית מושפעת ממחירי המקסימום, מה שמוביל משפחות רבות לוותר מראש על חלום הלימודים. לא בכדי, סקרים מראים כי למעלה משישים אחוזים מהאמריקאים סבורים כיום שתואר אקדמי של ארבע שנים פשוט אינו מצדיק את עלותו.

כאשר בוחנים את הצורך בהלוואות מימון, התמונה הופכת למורכבת עוד יותר. בארצות הברית מדובר במשבר לאומי של ממש. מעל ארבעים ושלושה מיליון אמריקאים מחזיקים בחוב קולקטיבי של יותר מ-1.6 טריליון דולר בגין הלוואות סטודנטים. הלוואות פדרליות לסטודנטים לתואר ראשון נושאות נכון לשנת הלימודים הקרובה ריבית שנתית קבועה של כ-6.39 אחוזים. המשמעות היא שסטודנט שלוקח הלוואה של עשרות אלפי דולרים ימצא את עצמו משלם אלפי דולרים נוספים רק על מרכיב הריבית לאורך שנות ההחזר. מערכת זו התנפחה בין היתר בעקבות זינוק אדיר בהוצאות הניהוליות של האוניברסיטאות, מה שמאלץ אותן להעלות מחירים ולהישען על זמינותן של ההלוואות הפדרליות בסכומים גבוהים.

הסטודנט הישראלי, לעומת זאת, מתמודד עם סדרי גודל אחרים לגמרי של חוב. רוב הסטודנטים הנזקקים לסיוע כלכלי בישראל לוקחים הלוואות בסכומים שפויים בהרבה הנעים בין עשרים לשבעים וחמישה אלף שקלים, בפריסה נוחה למספר שנים. הבנקים המסחריים מציעים לרוב הלוואות ייעודיות המבוססות על ריבית הפריים, כאשר הממוצע בישראל נע סביב פריים פלוס אחוז וחצי עד שלושה אחוזים. למרות שזו ריבית נומינלית שעשויה לייקר את ההחזר בתקופה של פריים גבוה, לסטודנט הישראלי יש יתרון משמעותי בדמות קרנות פנימיות של האוניברסיטאות וגופים חברתיים כמו עמותת עוגן, המציעים הלוואות ענק ללא ריבית כלל. חלופות אלו, יחד עם הסדרי תשלום סמליים בתקופת הלימודים עצמה, מצמצמות משמעותית את נטל הריבית על הצעיר הישראלי.

הפערים האלה נובעים מהבדלים מהותיים במבנה המערכת. בעוד שבישראל המדינה מסבסדת באופן עמוק את רוב המוסדות, בארצות הברית האוניברסיטאות מתנהלות בשוק חופשי תחרותי ומנסות למשוך סטודנטים דרך מעונות מפוארים, שירותים נלווים יקרים ומתקנים נוצצים. אך גם השוק האמריקאי חווה כעת טלטלה. ירידה בשיעורי הילודה הובילה לצניחה עתידית צפויה במספר הסטודנטים הפוטנציאליים, ויחד עם הקשחת מדיניות ההגירה שצמצמה את כניסתם של סטודנטים בינלאומיים המשלמים מחיר מלא, עשרות מוסדות קטנים מתקשים לשרוד כלכלית ונאלצים לסגור את שעריהם.

השוואת הנתונים ממחישה היטב את תמונת המצב. למרות יוקר המחיה בישראל שמכביד מאוד ביומיום, המעטפת האקדמית עצמה ועלותה הבסיסית נגישות הרבה יותר. סטודנט אמריקאי מסיים לא פעם את תוארו עם משקולת חובות של עשרות ומאות אלפי דולרים שתלווה אותו לתוך העשור הרביעי לחייו, בעוד שבישראל, שכר הלימוד המפוקח ואפשרויות המימון החכמות מאפשרים השתלבות בשוק העבודה עם התחייבויות כלכליות מתונות בהרבה. המציאות הזו מעניקה נקודת פתיחה כלכלית יציבה ושפויה יותר בדרך לבניית קריירה עצמאית.