במסדרונות המטה של התאגידים הגדולים בארצות הברית, מתחולל שינוי תפיסתי שקט אך עמוק, המערער על אחת ההנחות הבסיסיות של הקפיטליזם המודרני. אם בעבר ההנחה הרווחת הייתה שהמגזר העסקי שואף תמיד להסרת חסמים וקיצוץ ברגולציה בכל מחיר, הרי שהמציאות הנוכחית חושפת תמונה מורכבת בהרבה. ניתוח הלכי הרוח בקרב מנהלים בכירים ומקבלי החלטות בוול סטריט מצביע על העדפה ברורה, כמעט פרדוקסלית: המגזר העסקי מעדיף את כבלי הבירוקרטיה המוכרים והאיטיים על פני הסגנון הניהולי המאפיין את דונלד טראמפ, המבוסס על הכרזות מדיניות פתאומיות. הסיבה לכך אינה פוליטית, אלא כלכלית טהורה וקרת רוח. בעולם העסקים, הוודאות היא המטבע החזק ביותר, לעיתים אף יותר מהשורה התחתונה בדו"ח הרבעוני. כאשר הממשל פועל לפי הספר, באמצעות תהליכי חקיקה סדורים, שימועים ציבוריים והודעות מוקדמות, הוא מעניק לחברות את המצרך החיוני ביותר עבורן: זמן.
הזמן הזה הוא ההבדל בין ניהול סיכונים מחושב לבין כניסה למערבולת של ניהול משברים. כאשר מנכ"ל של חברת ענק יודע ששינוי רגולטורי עומד להתרחש בעוד חצי שנה, הוא יכול להפעיל את מנגנוני הגידור, לשנות את שרשרת האספקה, להתאים את מצבת כוח האדם ולתקשר את השינוי למשקיעים בצורה שתמנע זעזועים במחיר המניה. לעומת זאת, הכרזה פתאומית – בין אם בציוץ בטוויטר ובין אם במסיבת עיתונאים ספונטנית – שומטת את הקרקע תחת רגלי המנהלים. היא יוצרת "פרמיית אי-ודאות" שמייקרת את עלות ההון ומקפיאה השקעות לטווח ארוך. המנהלים הבכירים מבהירים כי הם מוכנים לשלם את המחיר של ציות לכללים נוקשים ומסורבלים, ובלבד שהם ידעו מהם הכללים הללו מראש. ההתנהלות על פי הפרוטוקולים המוסדיים, גם אם היא נתפסת כארכאית או איטית, מייצרת מסגרת עבודה יציבה המאפשרת תכנון אסטרטגי רב-שנתי, מצרך נדיר בעידן של תנודתיות גיאופוליטית.
הנקודה המרתקת ביותר בגישה זו נוגעת לשורה התחתונה של המדיניות עצמה. גורמים בכירים במגזר העסקי מציינים כי בסופו של יום, ייתכן שאין הבדל מהותי בין המדיניות הסופית שמתקבלת בתהליך בירוקרטי ארוך לבין זו שמוכרזת בפתאומיות על ידי טראמפ. התוצאה החשבונאית או הרגולטורית עשויה להיות זהה לחלוטין. אולם, הדרך לשם היא שקובעת את המחיר שהכלכלה משלמת. היכולת להסתגל לשינויים (Adjustment Capacity) היא נכס בלתי מוחשי שערכו לא יסולא בפז. כאשר חברה מקבלת שהות להתכונן לגזירה כלכלית, היא יכולה לרכך את המכה, לפרוס תשלומים, או למצוא אלטרנטיבות טכנולוגיות. לעומת זאת, כאשר השינוי מונחת עליה כרעם ביום בהיר, העלויות מזנקות בצורה מעריכית, והיעילות התפעולית נפגעת אנושות.
למעשה, השוק משדר מסר ברור למקבלי ההחלטות בוושינגטון: אנחנו יכולים להתמודד עם מיסים, עם מכסים ועם הגבלות סחר, כל עוד הם לא מגיעים בהפתעה. ה"הלם" הוא האויב הגדול ביותר של הצמיחה, לא הרגולציה עצמה. העדפה זו לכללים ברורים על פני גחמות רגעיות מדגישה את הבגרות של השווקים הפיננסיים, שמבינים כי יציבות מערכתית חשובה יותר מרווח קצר טווח שעשוי להגיע כתוצאה מביטול רגולציה כאוטי. בעיני המגזר העסקי, תהליך קבלת החלטות סדור, גם אם הוא כרוך בבירוקרטיה מתישה, משמש כבולם זעזועים הכרחי. הוא מאפשר לשוק לעכל את המידע, לתמחר אותו מחדש, ולהמשיך לפעול ללא הפאניקה המשתקת שמתלווה לכל הודעה דרמטית ובלתי צפויה. בסופו של דבר, הכסף הגדול מחפש שקט תעשייתי, והשקט הזה מושג רק כאשר לוח השנה ידוע מראש, וההפתעות נשמרות לימי הולדת ולא למדיניות פיסקלית.
