הקלפיות נסגרו והמפה הפוליטית נותרה ללא הכרעה מובהקת, אך בזמן שהפוליטיקאים עסוקים בחישוב גושים, השעון הכלכלי של מדינת ישראל מתקתק בקצב מסוכן. המציאות הפיסקלית אינה יכולה להמתין למשא ומתן קואליציוני ממושך, שכן הבור התקציבי הולך ומעמיק בכל יום של חוסר ודאות. הציפיות להתכנסות כלכלית מהירה מתנפצות מול דרישות צבאיות הולכות ותופחות, קופת פיצויים מדוללת, וצורך דחוף ברפורמות עומק במערכת המסים. המשימה המרכזית שתונח על שולחנה של כל הנהגה שתקום תהיה בלימת ההוצאה הביטחונית, שיצאה לחלוטין משליטה ומאיימת לבלוע כל חלקה טובה במשק.

חבית הנפץ המיידית היא המתח הבלתי פתיר בין מסגרת התקציב הקיימת לבין דרישות מערכת הביטחון. כאשר תקציב הביטחון אושר בחודש מרץ האחרון הוא עמד על 143 מיליארד שקל, סכום חסר תקדים שאליו התווספו עוד 15 מיליארד שקל מרזרבות המלחמה. לכך נוספו קיצוצים כואבים, בהם מיליארד שקל מתוכנית החומש לחברה הערבית ועוד 2.6 מיליארד שקל בקיצוץ רוחבי בין משרדי הממשלה. למרות הזרמות העתק הללו, ראשי מערכת הביטחון כבר מתריעים על חוסר של 25 מיליארד שקל נוספים עד לסוף השנה, ובקרב גורמים ממשלתיים ישנה תמימות דעים כי הסכום הזה כבר הוצא בפועל בשטח. המהלך שסוכם לפריצת התקציב במטרה להוסיף מיליארדים ולמנוע כניסה למשטר של תקציב המשכי נתקל כעת במחסום פוליטי נוקשה, שכן הממשלה איבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה, וכל ניסיון חקיקה ידרוש ויתורים כבדים.

המחיר של ההתנהלות הזו ניכר היטב בנתוני המאקרו הבסיסיים ביותר. יחס החוב לתוצר של ישראל, שעמד ערב פרוץ הקרבות על רמה יציבה של 60%, זינק בחדות ל-68.5% בסוף השנה שעברה, והוא ממשיך לטפס בהתמדה. המשמעות של התנפחות החוב היא עלויות ריבית כבדות המסתכמות בתוספת של כ-20 מיליארד שקל בשנת 2026 לבדה, כספים שיורדים לטמיון במקום לשרת את האזרחים. העלייה הזו שוחקת את הכריות הפיסקליות שאפשרו למשק לספוג את הלם המלחמה הראשוני, ומצמצמת בצורה מסוכנת את יכולת התגובה של המדינה במשברים עתידיים. לצד החוב הממשלתי, גם קרן מס רכוש, שנועדה לפצות אזרחים ועסקים על נזקי לחימה ישירים ועקיפים, סובלת מהידלדלות חמורה ביתרותיה לאחר ששילמה 37 מיליארד שקל עד לסוף השנה שעברה ועוד 5 מיליארד שקל השנה. שיעור ההפרשה לקרן, שחזר השנה לרמה של 25% בלבד מגביית מס רכישה, יחייב ככל הנראה עדכון חד כלפי מעלה.

ההוצאה הצבאית הכבדה גובה מחיר ישיר מאיכות החיים של כל בית בישראל. הערכות מקצועיות באגף הכלכלן הראשי הצביעו על כך שכל תוספת של 10 מיליארד שקל לתקציב הביטחון מטילה נטל שנתי של כ-4,000 שקל על כל משק בית, דרך העלאות מסים, קיצוץ בשירותים ציבוריים ושחיקה בהכנסות כתוצאה מאובדן תוצר. ההשפעה הזו אינה ליניארית, והיא מחריפה ככל שהמסגרות נפרצות. במקביל, ישראל סובלת מזה עשורים מתת-השקעה כרונית בתשתיות אזרחיות בהשוואה למדינות המפותחות, כאשר ההשקעה בכבישים, מסילות, בתי חולים ומערכות חינוך עומדת על כמחצית בלבד מהמקובל במדינות הייחוס. התוצר לשעת עבודה נותר נמוך בשליש ממדינות ה-OECD, ושיעור העוני כפול מהממוצע, תולדה מובהקת של משק דואלי שבו קטר הייטק מושך את העגלה בעוד שאר המגזרים נשחקים מאחור.

כדי להתמודד עם שרשרת הגירעונות, גובשה באוצר שורה ארוכה של תוכניות להעלאת מסים ושינוי מבנה הגבייה. השנים האחרונות אמנם התאפיינו בהכנסות שיא ממסים, אך מדובר היה בהישענות כבדה על עסקאות ענק חד-פעמיות ועל תשלומי מס נקודתיים של חברות טכנולוגיה בינלאומיות כמו אנבידיה, מקורות שאינם יכולים להבטיח הכנסה קבועה לאורך זמן. על הפרק מונחות כעת הצעות לרפורמה מקיפה שתכלול הפחתת מס שולי על עבודה וריווח מדרגות המס, אך כנגד ביטול נקודות זיכוי נרחבות, כמו הטבת המס הגיאוגרפית באילת שעלותה השנתית כ-2.7 מיליארד שקל, וצמצום נקודות זיכוי להורים שעלותן 14.4 מיליארד שקל. לצד אלו, נשקלות הצעות להטלת מסים על מוצרי יוקרה, קרקעות פנויות, הגדלת המיסוי על אופציות לעובדים, ובחינה מחודשת של הטבות המס על הפרשות לפנסיה ולקרנות השתלמות.

הדרך היחידה לחלץ את המשק מהמלכודת הפיסקלית מבלי לדרדר אותו למיתון עמוק עוברת דרך טיפול יסודי במנועי הצמיחה וחלוקת הנטל. בנק ישראל וגורמי המקצוע מבהירים כי לא ניתן להמשיך להטיל את כל המעמסה על כתפי המשרתים במילואים ומשלמי המסים הקיימים. שילוב אוכלוסיות ששיעור השתתפותן נמוך, בדגש על גברים חרדים ונשים ערביות, בשוק התעסוקה ובהייטק, לצד גיוס לצבא שיחסוך מיליארדי שקלים בהוצאות מילואים, הם צעדים הכרחיים להרחבת בסיס המס ולהגדלת התוצר. רפורמות מבניות בדיור, בתחבורה ובאימוץ טכנולוגיות מתקדמות יכולות להוסיף 1.2% לתוצר בכל שנה, אך הן דורשות אומץ פוליטי וממשלה המסוגלת להעדיף את טובת הכלכלה על פני כספים קואליציוניים והסכמים מגזריים צרים. המבחן האמיתי של ההנהגה החדשה יהיה בהוכחה כי הזינוק בחוב ובגירעון היה אירוע חולף, וכי למשק הישראלי יש מצפן כלכלי ברור שאינו משועבד להישרדות פוליטית.