בלב הדממה המוחלטת של אי האלמוגים המבודד ניקומורורו, המשתייך לרפובליקת קיריבטי, נפתח פרק חדש ומסקרן באחת התעלומות הגדולות ביותר של המאה העשרים. משלחת מחקר משותפת, הכוללת צוות של 17 מומחים ואנשי שטח מטעם מכון המורשת הארכיאולוגית, קרן המחקר של אוניברסיטת פרדו ואוניברסיטת פרדו עצמה, נחתה השבוע על חופי האי. ההגעה ליעד דרשה מסע מפרך של 830 מיילים ימיים שנפרסו על פני חמישה ימים רצופים באוקיינוס השקט, מסע שממחיש את הבידוד הקיצוני של הזירה. המטרה המרכזית של המבצע המורכב היא חקירת אנומליה ויזואלית המכונה "עצם טראיה", אשר אותרה במימי הלגונה המקומית. העצם המסתורי זוהה לראשונה באמצעות צילומי לוויין בשנת 2020, אך ניתוח מעמיק של תצלומי אוויר היסטוריים חושף כי הכתם הכהה נמצא בדיוק באותה נקודה, במרחק של כעשרה רגל בלבד מקו החוף של הלגונה, כבר משנת 1938. הנתון הזה מצית את דמיונם של החוקרים, שכן הוא מתיישב היטב עם ציר הזמן של ההיעלמות המקורית.

המעבר מניתוח נתונים דיגיטליים במעבדות למציאות הפיזית של אי טרופי פראי התברר במהרה כמשימה סיזיפית. בטרם יכלו המדענים להפעיל את הציוד האלקטרוני הרגיש שהביאו עמם, נאלצו חברי הצוות לפלס את דרכם דרך צמחייה סבוכה. תוך שימוש במצ'טות ומסורי שרשרת ידניים, הם חצבו שביל גישה פיזי אל קו המים של הלגונה. העבודה הידנית הקשה הזו הייתה הכרחית כדי להקים את אזור ההיערכות המרכזי למחקר. זוהי הפעם הראשונה מזה שבע שנים שמשלחת מחקר כלשהי דורכת על אדמת האי, ויותר מ-15 שנים מאז שרגל אדם דרכה בחצי האי טראיה עצמו. הניתוק המוחלט של האזור מציביליזציה הפך אותו למעין כמוסת זמן טבעית, המשמרת את פני השטח כמעט ללא התערבות אנושית. הפער בין הלוויינים בחלל לבין עבודת הכפיים בבוץ ממחיש את המורכבות של ארכיאולוגיה מודרנית.

היום הראשון של המבצע הוקדש ברובו להקמת התשתית הלוגיסטית, אך במקביל החל השלב הראשון של סריקות השטח. החוקרים ניצלו את הזמן כדי לסייר רגלית באזור המחנה ולחפש ממצאים ארכיאולוגיים גלויים לעין שעשויים לשפוך אור על העבר. תהליך העבודה מתוכנן בקפידה רבה, כאשר הצוותים אמורים לבצע בימים הקרובים סקרים ביולוגיים וסביבתיים מקיפים. סקרים אלו נועדו למפות את התנאים האקולוגיים של הלגונה לפני שמתחילים בהתערבות פולשנית יותר בקרקעית הים. המתח באוויר ניכר, שכן כל יום מתוך חמשת ימי המשלחת המתוכננים טומן בחובו פוטנציאל לחשיפת ראיות חסרות תקדים שישנו את ספרי ההיסטוריה ויספקו תשובות לשאלות שנותרו פתוחות עשורים רבים.

לאחר השלמת ההכנות הלוגיסטיות, המיקוד עובר לארסנל הטכנולוגי שהובא במיוחד למשימה. הכלי המרכזי בשלב זה הוא המגנומטר, מכשיר רגיש שנועד לאתר מתכות ברזליות מתחת לפני השטח. אף על פי שהמטוס האבוד היה עשוי ברובו מאלומיניום, מומחי אוניברסיטת פרדו מציינים כי כבלי הפלדה ורכיבי מתכת אחרים במערכות ההיגוי עשויים לייצר חתימה מגנטית ברורה שהמכשיר מסוגל לקלוט. השלב הבא במערך הבדיקות כולל שימוש במערכות סונאר מתקדמות, שמטרתן לחדור את שכבות הסחף של קרקעית הלגונה ולזהות עצמים קשיחים הקבורים תחתיהן. במקביל, צוות הארכיאולוגים הימיים יפעיל הידרופרובה – מכשיר מדידה מדויק שיאפשר לקבוע את העומק המדויק, המיקום המרחבי והרכב פני השטח של הממצא הפוטנציאלי, כל זאת מבלי להסתכן בפגיעה פיזית בעצם עצמו.

המשימה המורכבת ביותר שניצבת בפני המשלחת היא חשיפת הממצא מבלי להרוס אותו. לשם כך, חברי הצוות יתקינו מחפר השראת מים. טכנולוגיה זו מאפשרת להנזיל את משקעי הקרקעית התת-ימית, כך שזרמי מים טבעיים או דינמיקת נוזלים מבוקרת ירחיפו את החול והבוץ הרחק מהאזור. שיטה זו מבטיחה חשיפה ויזואלית נקייה של העצם, ללא צורך בהפעלת כוח מכני ישיר שעלול לרסק שרידים היסטוריים שבריריים ששהו במים מלוחים עשרות שנים. רמת הזהירות הזו נדרשת לאור המשקולת ההיסטורית העצומה של האתר. היעלמותה של אמיליה ארהארט ביולי 1937, במהלך ניסיונה השאפתני להקיף את כדור הארץ בטיסה, נותרה פצע פתוח בהיסטוריה של התעופה. הפעם האחרונה שבה נראו ארהארט והנווט שלה, פרד נונן, בחיים הייתה ב-29 ביוני 1937, כאשר ביצעו עצירת ביניים בעיר לאה שבגינאה החדשה.

חלון ההזדמנויות המצומצם של חמשת ימי המחקר מהווה את הסיכוי הממשי הראשון מזה עשורים לזהות בוודאות את כלי הטיס ולשפוך אור על ימיה האחרונים של הטייסת. המאמץ הנוכחי באי ניקומורורו משלב ציוד חישה מתקדם עם עבודת שטח קפדנית כדי לבחון אנומליה תת-ימית שאותרה במקור בצילומי לוויין. הנתונים שייאספו באמצעות סונאר, מגנומטר ומערכות שאיבה עדינות אמורים לקבוע האם העצם השוכן בקרקעית מאז 1938 הוא אכן שרידי המטוס האבוד. במידה והממצאים יאומתו, המשלחת עשויה להביא לסיומה כמעט תשעה עשורים של חוסר ודאות מוחלט ולפתור את אחת התעלומות המרתקות ביותר שידעה האנושות.